א.
הילדות שלי, אם נשפוט לפי ממשותה הנוכחית- בועה של מקפא רוטט
בגזע המוח שלי שמרעיד לחלק הפנימי של עיני מראות חצי מופשטים
בכל פעם שאני מנסה להיזכר -התרחשה בשני מקומות. חצייה הראשון
בשכונה כסופה בעיר המשתדלת שהקיפה את הבניין הקטן בו גרנו
וחצייה השני במושב שבו אימא שלי גדלה, אדיש, סירופי וזוהר בשמש
כתומה.
אחרי שמידה שווה של ציוצי אוטובוסים עוצרים בתחנה, מדרכות
חמימות תחת רגליים יחפות שרק ירדו להביא משהו וריח חזק של אפטר
שייב ששכן גנדרן השאיר במעלית, מתערבבת עם בדיוק אותה כמות של
שיר ערש מפציר של יוני-בר בשעת בין ערביים, עקצוץ של דשא גזוז
על ברכיים לחות ומגורות וריח נקי של נפטלין מהסדינים של סבתא,
ההיגיון שלי נזכר להתערב ולדווח לי שזה לא הגיוני, שאין סיכוי
שביליתי את אותה כמות של זמן בבית ובמושב, כיוון שבשנה יש הרבה
יותר ימי חול  מאשר שבתות, חופשים וחגים.
אני עונה לו שזה לא הזמן שקובע, אלא הזכרונות, והוא, בחיוך
ידעני, משיב לי שקיים קשר לוגי ברור בין הזמן שבת-אדם מבלה
במקום מסויים לבין כמות הזכרונות שלה לגביו. אני עונה שלא, לא
בהכרח, שאת לא חייבת להיות נוכחת בזכרונות שלך ושאת הפער שנוצר
בין הזמן שבו הייתי במושב לבין זה שהייתי בבית השלימו הסיפורים
של נתן. לוקח לו קצת זמן להבין את המהלך שהוביל לטיעון שלי
ואני מחליטה להקל עליו ומסבירה שהסיפורים של נתן שקולים
לזכרונות של דברים שלא חוויתי. הוא חושב עוד קצת, מבין שבקרב
הזה ניצחתי ושותק.
הסיפורים של נתן תמיד היוו מקור עונג זמין ולהוט לרצות בשבילי.
הם היו טובים, טובים מדי. כל כך טובים עד שהחל מגיל ורמת תודעה
מסויימים השכל הישר שלי סיפק לי ייסוד סביר לחשד כי חלק ניכר,
החלק היותר מענג שבהם, אף פעם לא קרה.  בעירוב חינני של
אירועים שפירשתי כמציאות  עם כאלו שבעיני נטו לכיוון ההמצאות,
נתן היה מספר לי על איך שכשאימא שלי בגיל 11 (שנה לפני שהוא
נולד), החליטה להתנקם בגברת שכטר, חובבת הטבע המעצבנת מהמשק
ממול, ולטנף את הקירות המצוחצחים של הבית שלה, היא עשתה זאת על
ידי השלכת אגוזי קוקוס וביצים של בז-אדום מגג הבית של סבתא
(יצא שהמקרה קרה בדיוק כשעונת הקינון הייתה בעיצומה, אתם
מבינים); על איך שאריק, דוד אחר שלי, הגיע למסקנה שהחיים הרבה
יותר יפים כשאתה נוצרי ובלונדיני ובבוקרו של יום אחד (בזהירות
רבה, אין דרך אחרת לעשות זאת) חפף את הראש באקונומיקה ובדרך
חזרה מבית הספר, באותו היום, כרת ברוש שלם מהחורשה של קק"ל
וגרר אותו כל הדרך הביתה בטענה שחג המולד הגיע וקיומו של עץ
אשוח בבית הוא מצווה; וגם על איך שהוא עצמו, נתנאל הקטן, במו
עיניו המשתאות ראה פעם את צילי, חטטנית כפר בעלת שם, דוחפת
כהרגלה את האף הארוך והמחוטט שלה לתוך הסל של סבתא תוך יילול
השאלה "מה בי-סל?"  וזוכה לעונש אחים גרימי במיוחד כשמה שהיה
שם, בי-סל של סבתא, היה קערה (לא מכוסה, כמובן...) של סחוג,
אקסטרה אקסטרה הוט, שבדיוק נכתש.
הדברים שהיה נחמד אם היו קורים תמיד קרו בסיפורים של נתן. הוא
היה שוזר את המתבקש, המיוחל, המצופה והמתאים לתוך העולם שתפסתי
כאמיתי במומחיות כה רבה עד כי אף פעם לא הייתי בטוחה שהוא באמת
עושה את זה- תעלומה שלא הטרידה אותי במיוחד. החשד בדבר נטייתו
של הדוד הצעיר שלי לשכתוב סרקסטי מעולם לא התממש לכדי ראיות
מפלילות וממוטטות אמון כי לא ניסיתי להפוך אותו לכזה, מעולם לא
הנחתי לשאלה הילדותית הטרחנית מכל "מה, זה קרה באמת?" להימלט
מפי ולגדוע את קיומם המקסים של המעשיות של נתן. אך הייתה תקופה
מסויימת בבגרותי, קצת אחרי שהוא נעלם, בה שאלת אמיתותו של
סיפור ייסרה את נפשי.
תוך קילוף וגירעון ענבים לבנים כשהייתי פעוטה, נבירה באוסף
התקליטים הענק שלו בחיפוש אחרי פריטי אספנים (שיום אחד  יהיו
שווים מליונים!) בנערותי, או שיעורי נהיגה ליליים בטרקטור הישן
של סבא בבגרותי הצעירה, נתן סיפר לי הרבה סיפורים. רובם היו
מפגני הומור מקאברי מקודד אל תוך מיתולוגיה משפחתית שהעקרון
המנחה שלה הוא חלוקת העולם ל"הם" ו"אנחנו". אבל לא כולם. היה
סיפור אחד שונה. הסיפור על נתן ועל מה שהוא גידל באמפי הישן.
הסיפור האחרון ששמעתי.  

הסיפור על האמפי הישן ועל מה שנתן החליט לגדל שם

האמפי הישן מעולם לא נקרא "האמפי החדש" או סתם "האמפי". כשהוא
היה בתהליכי בנייה, קראו לו רוב התושבים "הפרוייקט" והשאר,
נפלי בחירות מקומיות ואנשים ממורמרים סתם, היו נופחים את השם
"הפרוייקט של השריף" כשדיברו עליו.
בשנה ההיא כל התקציב של המועצה התנקז לבניית האמפי. במעבה
חורשת האורנים והעוד כל מיני עצים היה אמור לקום אמפי-תיאטרון
פנינתי ומבריק. מקום בו זמרים מזוקנים בגיל העמידה יזמינו לבמה
נערות על סף עילפון וזמרות מחוברות לטבע יחוללו בחושניות
בהפוגות בהן נגני הלווי שלהן ייבצעו קטעים אינסטרומנטלים.
האמפי היה אמור להיות אטרקציה תיירותית-תרבותית שתמשוך אנשים
מכל רחבי הארץ למושב הקטן והבאמת מקסים הזה שאף אחד לא יודע על
קיומו. לפחות זה מה שראש המועצה חשב כשהוא פצח במיזם. הנבואה
שלו לא התבדתה, לא הייתה לה הזדמנות להתבדות.  באותה שנה, בשל
העובדה שלמספר רב של ילדים מלאו שש שנים,  היה צורך בהול
בבניית תחנות הסעה נוספות באיזורים נידחים יחסית של המושב.
המקור הזמין היחיד למימון הקמת התחנות היה הכסף שיועד להקמת
האמפי. בלב כבד, החליט ראש המועצה לקיים הצבעה: האם יש לקטוע
את הקמת האמפיתאטרון לשם בניית תחנות הסעה? מיעוטם של התושבים,
זוגות חשוכי ילדים שוחרי תרבות וכסף, הצביעו לא. רובם, אנשים
מעשיים, זוגות עם ילדים בגיל כיתה א' וכל הממורמרים שסיפרתי
עליהם קודם הצביעו כן. וכך בניית האמפיתיאטרון הופסקה.
המוזר הוא שזה לא נראה ככה. לאנשים שהגיעו לאתר מיד לאחר
שנפלה ההחלטה, בין אם מתמוגגים משמחה לאיד או מקוננים על פקיעת
החלום, האמפי נראה כמו מבנה מושלם וגמור, רק מאוד ישן ומכוער.
היו שם ספסלי בטון ומעברי בטון ובמת בטון וחדר הלבשה מבטון.
אבל הרושם שנוצר בעיני המתבונן בו לא היה של מבנה בוסרי וערום
מציפוי שיש עתידי, אלא של אתר ארכיאולוגי שכוח אל שפגעי הזמן
לא הצליחו להחריב. מבט נוסף היה מגלה שהמעברים מסותתים מדי
הפינות חדות מדי והמשטחים חלקים מדי מכדי שהרושם הראשוני יהיה
זה הנכון. אך הרמז הזה טושטש תוך פחות משנה באדיבות האורנים
והעוד כל מני עצים שהקיפו את לוייתן הבטון המלנכולי.
המגחכים ומזילי הדימעה שבו לבתיהם, למשקיהם ולשדותיהם ונמסכו
שוב אל תוך שגרת יומם. אי סדרים כספיים וחוסר שביעות רצון כללי
הביאו להחלפתו של ראש המועצה תוך שבעה חודשים בערך והאמפי נשכח
לתקופת מה עד לגילויו הצפוי.
עשרה חודשים הספיקו ליער כדי לפלוש לאמפי. האורנים והעוד כל
מיני עצים הצליחו לבקע מחילות בתוך הבטון ולשלוח את שורשיהם אל
בשרו. רדיוסים עציים נשלחו אל מרכזו מכל העברים כך שנוצר מצב
בו ניתן לומר שהאמפי כולו שכן למרגלות עץ אורן-ועוד-כל-מיני
קולקטיבי.
בחורפים האמיתיים של אותו עשור למרגלות עצי אורן היו צומחות
אורניות. וכך, בקרקעיתו של כל ספסל באמפי, היכן שהיו אמורות
לנוח כפות הרגליים של הצופים המרוגשים ששילמו הו תועפות  בשביל
כרטיס, צצו פטריות חומות שמבושיהן מכוסים בציפוי צהוב וספוגי,
הן הופיעו שם בהמוניהן וכל כל מהר...כמו...ובכן, כמו פטריות
אחרי הגשם.
חבורת נערים נוגי-מבט וחובבי אגדות יצאה לקטיף פטריות בתחילתו
של אותו חורף. בראש החבורה קיפץ נערון שחור עניים ותלתלים.
בידו הוא אחז סלסילת קש קלועה, מהסוג שדמיונו סיווג כמתאים
לקטיף פטריות ביער. הניצוץ הממזרי בעיניים הנוגות שלו בלש אחרי
קורבנות בולבוסיים אדומים ומנוקדים בלבן. ככה פטריות נראות,
לא? לא.  לא הפטריות שהוא וחבריו מצאו באותו יום בכל אופן.
נתנאל הקטן ושאר הילדים מצאו פטריות חומות ופחוסות שתחתיתן
אטומה בספוג קשה וצהוב. הן לא נראו להם טובות למאכל, אבל הם
קטפו אותן בכל זאת. אחר כך הם גילו שהפטריות האלו, אורניות
קראו להן, מצויינות למאכל, ושדימוי הפטריה אותו שאבו מאיורים
של ספרי ילדים הוא של פטריה רעילה ומסוכנת, אבל כל זה קרה להם
אחר כך, וכיוון שנראה כי פרט זה אינו חיוני להבנת הסיפור נניח
אותו בצד ונמשיך בענייננו.
ובכן, הם החליטו לערום את הפטריות הכעורות לסלים היפים שלהם
והעמיקו עוד ועוד אל תוך החורשה שהם קראו לה יער. להקי
העיגולים החומים והפחוסים הפכו לצפופים יותר ויותר ככל שהילדים
צעדו , והם, בחדווה תאוותנית, התקדמו לכיוון בו הרקמה
הפטרייתית נעשית סמיכה יותר תוך שהם רכונים לארץ, כמעט על
ארבע, אוספים בדרכם כמה פטריות שהם רק יכולים, מבטם נעוץ בקרקע
והם בולעים בעיניהם את השלל שהם נאלצו להשאיר מאחור.  
הם היו חמישה בערך והתקדמו במרחק מה אחד מהשני, כך שכל אחד מהם
הגיע לבדו אל סוף שביל השפע וכל אחד מהם, לבדו, חשב שהוא עומד
ליפול לתהום. אך זאת לא הייתה תהום. זה היה אמפי מבטון, בנוי
בתוך מכתש ענקי שנחפר במיטב כספי המועצה של המושב בו הילדים
גרו. אם אחד מהם היה נופל, לא הייתה צפוייה לו נפילה ארוכה
המלווה בקריאת התפעלות מתמשכת, פסקול  ששמור להישמטויות
בנות-מוות או להרפתקות עם סוף טוב ידוע מראש בפארקי שעשועים,
ואת קיצו לא היה מסמל קרקוש עמום של אבנים או שכשוך מרוחק של
מים שאת מיקומם אפשר רק לנחש. אם אחד מהם היה נופל, הוא היה
מתגלגל ונחבט בבטון מחוספס עשרות פעמים, מדרגה אחר מדרגה, שורת
מושבים אחר שורת מושבים, תוך זעקות אימה  ואנקות כאב מחזוריות
עד שהיה פוגע בקומת הקרקע,  חבול ומרוסק , פצוע אנוש או ערימת
איברים חסרת חיים, מונח לעיני חבריו בתוך שלולית של דם ונוזלי
גוף.
למרבה המזל, כל אחד מהם הצליח לתפוס את שבריר השניה של לפני
איבוד השליטה ולהתנודד מעט במקום לפני שחזר לעמידה יציבה. בו
זמנית כמעט, הם הרימו את ראשם מהארץ ומצאו שהם נקודות ציון
המפוזרות על קשתו של עיגול.  אחרי דקות ארוכות של בהייה
בפטריות, הילדים יכלו לראות אחד את השני והמפגש המחודש עורר
מהומה קלה של התרגשות שהם כילו על ידי כמה קריאות נלהבות
ונפנופים נמרצים. הרפיון שאחרי גילה להם את התמונה המלאה. הם
ראו את המדרגות הגבוהות והרחבות מסודרות בשלושה רבעים של מעגל
אל מול במה ומאחוריה חדר. הם ראו את מרבדי הטחב שמכסים את ראשה
של כל מדרגה, תחומים במיני עשבים שוטים ובשורות של פטריות,
שכעת, אוחזים בסלים גדושים, לא היוו הילדים סכנה למנוחתן עד
ריקבון על מצע הירק. הם ראו את האמפי הישן ועיבדו במוחותיהם את
מיני התועלת שיוכלו להפיק מהממצא.
הסוג הראשון היה משותף לכולם והוצא מיד אל הפועל.  נתן, כמו כל
חבריו, פצח בדילוגים רחבים ואייליים אל עבר קומת הקרקע. רגל
שמאל צולחת את הקומה העליונה ורגל ימין את זאת שאחריה, גידי
מפשעתו, ברכיו ובתי השחי שלו נמתחים בזמן ששאגות קרב נשמעות
וזרועותיו נשלחות לכל כיוון שעשוי לשמור עליו מפני איבוד שליטה
על גופו לטובת כוח המשיכה. הקומה הראשונה- או האחרונה תלוי
מאיזה כיוון מסתכלים- נחגגה בקפיצת צפרדע אליה התנקזה כל
התאוצה שנאגרה במהלך הדילוגים והמפגש של כפות רגליו עם הקרקע
שלח זרם חשמלי מהמם מעקביו, דרך עמוד השדרה שלו  ועורפו אל
קצוות שיער ראשו השחור והמקורזל. את סופו של האירוע הוא חתם,
כמו שאר חבריו, בקפיצה של גוף מוארך במקום וכמוהם הוא מיהר
לטפס במעלה האמפי כדי לעשות את הכל עוד הפעם.
סוג נוסף של שימוש נעשה באמפי כמה שנים מאוחר יותר, בערך ארבע
שנים אחרי שחברי גרעין המגלים חזרו לחלק המיושב של המושב
וסיפרו על האמפי הישן לעוד ילדים וילדות. הסוג הספציפי הזה
הוצא לפועל על ידי  כולם פחות או יותר והתרחש בעיקר בחדר הבטון
שמאחורי הבמה. והיה עוד סוג, בו עסקו אלו שהעדיפו חומרים
אסורים על מגעים גנובים, שכלל רביצה על המדרגות, הכבר פחות
טחובות, ועיטור האיזורים בהם היו ממשיכות לצמוח אורניות, לו רק
יכלו,  בבקבוקים ובבדלים.
אך רק ילד אחד המשיך לחזור לאמפי הישן לאחר שהוא נשכח בשנית.
במשך שני עשורים לאחר אותו אחר צהריים של התרגשות, כשכל שותפיו
ושותפי שותפיו כבר השליכו את המבנה  לאתר הפסולת "הדברים
שעשינו שהיינו קטנים" נתן המשיך לשמור אותו ביציע הכבוד של
"הדברים שעושים לי טוב" ולא הסכים להרפות.
בהתחלה הוא היה משתמש בספרים, באחיינים פעוטים שדידו לצידו או
בחומר קריאה חובה של הקורסים-בעיקר של זה שעסק בפיתוח זהותו
הלאומית של העם הגרמני כפועל יוצא של אגדות האחים גרים- שהוא
לקח באוניברסיטה הפתוחה, כתירוץ לגיחותיו התכופות לשם. הוא היה
הופך דף בספר, טופח על ראש נוצתי של  ילדונת או מנסה לחלץ
טיעון מתוך מאמר תוך כדי שהיה מבכה על הפטריות שהפסיקו לצמוח,
על הלבד הירוק שנעלם ועל הקסם שכמעט ונגוז. בשלב מאוחר יותר
הוא היה פשוט מגיע לשם, נטול מלווים מכל סוג שהוא, בעיקר
בלילות חמסין, ובין רסיסי הלבה שבאויר מדלג בצעדים רחבים -ללא
שום צורך בזרועות הפרושות לשם שמירה על שיווי משקל- אל קומת
הקרקע, מטפס לבמה ושוכב עליה כשלחיו הימנית מונחת על האבן
הספוגה בלהט ומפליג בתכנונים של הדרך בה הוא יחזיר את הקסם
לאמפי הישן. והייתה לו תכנית. תכנית מצויינת.
כשהוא הביט על טרסות המושבים ממקום מרבצו שעל הבמה הוא הבין
שיש לשתול שם דבר מה. משהו עגול, גדול וצבעוני. ירק שייראה כמו
צעצוע שאוצר בתוכו הבטחות לאינסוף עינוגים.  זה יצטרך להיות
משהו שימושי, חשב לעצמו. משהו שימשוך אנשים לבוא לכאן!  משהו
שאפשר לבלות אחר צהריים שלם בלקטוף! משהו שיצמיא ויעורר רעב
בעירונים משועממים! הבזיקו במוחו שלושה רעיונות בזה אחר זה
כשנזכר שראש המועצה הנוכחי הוא אותו אחד שהודח מכסאו לפני
עשרים שנה, זה שבנה את האמפי הישן מלכתחילה, ההוא שרוצה למשוך
תיירי פנים אל המושב ולמכור להם נקניקיות חיוורות ובייגלה עתיק
יומין במחירים מופקעים בשבתות שטופות שמש. ראש המועצה שיממן
לנתן את השבת העטרה ליושנה.
דלעות כרסתניות וכתומות, הוא החליט כשהקים את עצמו מהבמה
המאובקת, צריך לגדל כאן דלעות. כשהשחר עלה נתן גמא את מלוא
גובה האמפי בשריקות קטנטנות ורץ אל תוך ומחוץ ליער ואז אל
משרדו של ראש המועצה ואחר כך, מעודד ומלא תקווה, הוא נסע
במהירות מופרזת אל המשתלה שבפאתי העיר הסמוכה.  

"אבל אף אחד לא בא"  סיכם נתן באכזבה אך ללא כל צער נראה לעין,
בזמן שחצינו את מטע השסק של סבא  באיזה אחר צהריים אביבי,
דוחסים לפיותינו את כל מה  שעמד בדרכן של כפות ידינו
הגרגרניות. השסק רק התחיל להופיע ורבים מהפירות שקטפנו היו
חמוצים, כך שיצא שהשארנו אחרינו יותר נטיפים צהבהבים שנקטפו
בדמי ימיהם מאשר גלעינים לחים שבהקו כמו תיקנים בשמש השוקעת.

הוא היה בן שלושים וחמש, אחרי שלושה תארים ועשרות חלומות
שהתחלפו באחרים, ואני בת 22, סמסטר א' שנה א', חדורת געגועים
ונטולת חלומות. שנינו מצאנו שבת פנויה כדי לחזור למושב ולבקר
את סבתא ואת סבא ואת רוחות הרפאים. הוא כדי לספר ואני על מנת
להקשיב.
נתן בעט רגבים כל הדרך אל החצר האחורית של הבית, מגרש החנייה
הפרטי של שנינו.  כשהגענו לשם,   לאחר שנפרדנו, רגע לפני שהדלת
של המכונית נטרקה משמאלי ובודדה אותי מהקולות של המושב אל תוך
רעש לבן של נסיעה הביתה, היה נדמה לי שאני שומעת אותו אומר
בנחישות, ספק לי ספק לעצמו : " אני אהפוך אותן למשהו טוב.
למשהו טוב אני אהפוך אותן".
המשפט הזה, אם הוא אכן אמר אותו, היה האחרון ששמעתי ממנו
בעניין האמפי הישן. המראה שלו, עומד להיכנס למכוניתו ומפריח לי
נשיקה ענקית באוויר בזמן שנסעתי משם, היה, בזה אני בטוחה, הפעם
האחרונה בה ראיתי אותו כמו שהוא היה אז.    

ב.

במקום לנסוך עלי שלווה, כמו שהם עושים בדרך כלל, הקולות של
התורים המתכוננים לשינה מורטים את עצביי בצורה בה רק דברים
שעושים משהו בכוונה תחילה יכולים. על המיטה בחדר הילדות של נתן
מתוחה שמיכת צמר חומה שגורמת לפרקי הידיים שלי לעקצץ. מסביבי
מפוזרות עשרות תמונות משפחתיות בגווני מוקה ודפים מתוך שלושה
יומנים שלו. משמאל למיטה עומד הרהיט שהיה פעם המכתבה הענקית של
נתן והיום הוא השידה המוזרה ביותר שראיתי מימי, על מדפיה
מפוזרים, אקלקטית ככל הנראה, אך במעין הגיון בלתי ניתן לתפיסה,
אלבומים, ואזות, גביעים, ספרי-קריאה, ספרי-לימוד ומחמדי נחושת
וחרסינה מעוטרים.  מימיני ניצב ארון רחב, כבד, מכוער ונעול. את
תכונתו האחרונה אני מכירה כי ניסיתי לפתוח אותו קודם. ניסיתי,
אבל לא יותר מדי,  כי בעיצומו של המאמץ נזכרתי שזה הארון בו
סבתא שומרת סירים ומחבתות שיצאו מכלל שימוש. אמנם סביר להניח
שיש שם כמה פריטים שמעמדם נושק לענתיקה שבדרך כלל הייתי מאוד
שמחה למצוא, אבל לא כרגע. כרגע אני מחפשת משהו אחר.
נתן נסע לתקופה ארוכה והותיר אותי כבויה ומשועממת. לפני כשלושה
חודשים הוא התפטר מהעבודה, נפרד קצרות מאהוביו ונסע לו,
"בעיקר למקומות עם עלים וצבעים". הוא אמר לי שהוא חייב להתרחק
לאיזו תקופה, שהוא זקוק לדלק. "תחשבי על כל הסיפורים שאני אספר
לך כשאחזור" ניסה לעודד אותי כשראה את הגומות בסנטרי שהתעוות
כשניסיתי לנטרל את ניצני הבכי. "כן, אה" עניתי לו אז בחיוך רפה
והתאפקתי שלא להביט בעיניו. את עצמי שאלתי בייאוש תהומי של מי
שחרב עליה עולמה: "אבל מה אני אעשה עד אז?".
פעם בשבועיים אני מקבלת גלויה צבעונית עם תמונה של איזה יער,
נקיה מכל מלל מלבד שמו על גבה. במשך חודש וחצי מנעתי מעצמי
להיאבד במערבולת הגעגועים על ידי כך שחסמתי כל טפטוף מחשבתי
שעשוי היה להתפתל אליו. כשסופסוף הרשיתי לעצמי להרהר בחופשיות
גיליתי ששתי שאלות מנקרות בי בכפייתיות. הראשונה הייתה "מה הוא
עשה עם כל הדלעות?" והשנייה, שמסוגה לא הרגשתי עד אז שום צורך
לשאול: "זה היה באמת, הסיפור על האמפי הישן?".
אף אחד מבני המשפחה לא ידע לענות לי. כולם כאחד אמרו לי בצורה
זו הוא אחרת שהם לא שמעו על זה מעולם ושיחד עם זאת, כשמדובר
בנתן, אתה אף פעם לא יכול לדעת.
מיואשת ומותשת אני שרועה כאן על שמיכת הצמר העוקצנית ומביטה
בשושנה אדומה שמלטפת את אדן החלון שמולי. אני מתרכזת בה  לכמה
רגעים עד שהתמונה מתפזרת לי;  עכשיו אני רואה את כל החצר
האחורית של הבית. את המחסן המתפורר, את בית האימון הישן ואת
המבנה עליו בשנות השמונים ריסס נתן את הכתובת: "פעם היו כאן
הודים". הבטתי בכל אלה מכאן כל כך הרבה פעמים, עד שמיקומיהם
בתמונה שנשקפת אלי מבעד לזגוגית נראים לי כחרוטים עליה.  אבל
מה זה שם מאחורי המקום בו היו פעם הודים? מהו היצור המתכתי הזה
שמסנוור אותי? מה זה הדבר הזה שנראה כמו ערימת סירים ומחבתות?
הדבר הזה הוא בדיוק מה שהוא נראה. ערימה של סירים ומחבתות.
הידיים שלי רועדות בחוסר סבלנות ואני קמה בחיפזון שמסחרר את
ראשי. אחוזת אמוק אני רצה, עד כמה שאפשר לרוץ בתוך חדר, אל
הארון המכוער שמימיני ואוחזת בחוזקה בידיות הדלתות הנעולות.
אני מושכת אותן אלי, המנעולים הישנים האלו לא עמידים במיוחד.
אם מושכים מספיק חזק הם נפתחים בסוף. אני מנערת את הדלתות,
מושכת ודוחפת אותן בזעם, ושוב פעם, ועוד יותר חזק, הפעולה
הפיזית העוצמתית משחררת את הדמעות שאני אוצרת כבר שלושה חודשים
והארון כולו מתחיל להתנודד במקום. הרעש של הדלתות המנוערות
והבכי המר ואנקות המאמץ והתסכול שלי מחרישי אוזניים והרקיעות
של רגלי ברצפה הממורקת של סבתא מרעידות את האדמה שמתחתי, ולפני
שהארון כמעט ומתמוטט עלי, אני נהדפת אחורה בחוזקה לאחר שהמנעול
נשבר והדלתות נפתחו.
מבעד למסך שיערי שנפרע והתלחח מדמעות ומרוק אני רואה מה יש שם
בפנים. בסדר מופתי, על מדפי הארון מסודרות עשרות צנצנות
מתוייגות של ריבה כתומה- אדומה, כל אחת מהן מכוסה בפיסת כותנה
משובצת בכחול ובלבן.    

אז אחרי שהתעשתתי, מבין הצנצנות שאת תגיותיהן קראתי : "דלעת;
הל וציפורן " דלעת; סוכר חום וזעפרן"  ו" דלעת; ג'ינג'ר
וקינמון" , שלפתי את האחרונה, חזרתי אל המיטה הישנה של נתן שם
הצמדתי את הזכוכית הקרה ללחיי וניסיתי לחשוב ולהבין. אני לא
בטוחה כמה זמן שכבתי שם, מנסה לחשוב ולהבין, רק זוכרת שלא
הצלחתי לחשוב ולהבין כיוון שבשלב מסויים התאומים של אריק שעטו
אל החדר ותבעו ממני לקחת אותם לאנשהו כי "תודי, נורא משעמם
פה".
כשהצנצנת עדיין בידי קמתי מהמיטה ויצאתי אל מחוץ לבית, שוהם
ותומר בני התשע צעדו מצדדיי, מתנהלים לעבר החצר האחורית באותה
התנודדות מרושלת אך בוטחת ובאותן השתנקויות לגמרי לא מבשרות רע
של ילדים שנולדו וגדלו במושב. הם נכנסו למכונית וחגרו חגורות
בטיחות, היא בצייתנות פייתית והוא ברטינה של מי שהשלים עם
גורלו המר. כל הדרך אל האמפי הישן "הצנצנת המוזרה המעפנה שלך"
, כפי שהם כינו אותה , הייתה מונחת על הכיסא שלידי.
רק שהגענו לשם שמתי לב שהילדים לא נעלו נעליים, הם היו יחפים
לגמרי כשהם פרצו אל תוך היער בדרך אל האמפי הישן. עטופים בעורם
הזהוב ואפופים בקווצות שיערם המתנוצצות הם דרכו  על האדמה
המשובצת באבנים קטנטנות בכפות רגליהם העשויות פלדה רכה ובתגובה
למחאותיי צעקו: " זה לא כואב בכלל" .
אני והצנצנת המוזרה המעפנה שלי התנהלנו באיטיות אל עבר האמפי
הישן והתיישבנו בקומה העליונה, על הספסל הכי גבוה. ממרום מושבי
הבטתי אל התאומים שכבר הגיעו למטה והתחרו אחד בשני בקפיצה
לרוחק מהבמה אל קומת הקרקע ושאלתי את עצמי אם אני דומה להם או
שונה מהם. הנחתי את הצנצנת מהלפיתה הנואשת שלי והעברתי את כפות
ידי על שפת האבן של הספסל  עליו ישבתי, בערך באותו איזור בו
פעם היו צומחות פטריות בחורף ועכשיו כבר לא. ההרגשה של האבן
מול כריות אצבעותי הייתה של חספוס קהה, כמו לשון שמלקקת שורת
שיניים שלא צוחצחו. הבטתי אל כפות רגלי הגרובות והנעולות
וחככתי בדעתי אם הסיבה לכך שאני כל כך שונה מהתאומים היא שהם
מושבניקים אמיתיים ואני רק חצי וגם זה בקושי.
דקות ארוכות לאחר מכן, מבין הרהורי, עלה בעיני רוחי חיזיון.
נתן, שיערו כסוף ופניו שלוות, ישב במרפסת של בית שמעולם לא
הייתי בו  וסיפר את הסיפורים שלו לילדים שאת פניהם  מעולם לא
ראיתי, אבל נדמה היה לי שאני מכירה טוב מאוד. מכירה ואוהבת בכל
ליבי.
"ילדים" קראתי " רוצים להמציא סיפור שהיה באמת?"  הקריאה שלי
הפכה לצווחה, "נו? רוצים?".
ובזמן ששוהם ותומר טיפסו את כל האמפי לעברי, אוגרים בתוכם את
הדחף להתגוששות שידעתי שעומדת להתרחש ברגע בו יהיו מספיק
קרובים אלי ויוכלו לבצע בי את זממם, ביתקתי את המכסה של הצנצנת
"דלעת; ג'ינג'ר וקינמון" וטבלתי את אצבע ידי הימנית בעיסה
המסוכרת.
אני אמציא את הסיפור של עצמי. ידי השמאלית מיששה את פיסת
האדמה שלצידי בעדינות, מדמה לחוש פטריות שצמיחתן דוכאה במשך
שני עשורים הנאבקות לצוץ אל מעבר לפירורי החול השחור,  הכבד
והמהודק בדרכן לבצבוץ שעוד יקרה.  בעבוע לח עלה מן הריבה
כשהוצאתי את אצבעי מתוכה כדי להניחה על לשוני המשתוקקת,
וכשהתאומים זינקו עלי, כפית של נתן בטעם דלעת מתובלת בג'ינג'ר
ובקינמון נמסה אל הפנים החם של קירות לועי וציפתה אותם במתיקות
שלא תתפוגג לעולם.

אפריל 03