ובסוף מחשבות חשבתי
שאפשר להפסיק ולדאוג
ולנשום, נשימה עמוקה של כאב
ולחבק אותך חזק לתוכי.

וחשבתי שחלק
מכל שהיה
יוותר לתמיד
בזרועותיי, לידי.
בינות חתול ותנור
ושטיח שבחרנו ביחד
ועשרות חפצים קטנים של בדידות
שהפכו הון משותף
של ביחד.

והשקט הזה
המצביע על הקלות שבה
עובר עליך היום,
בין משחק, לחירום, למקלחת.
והכאב שהעדפתי
על פני הכאב האחר,
והבדידות שניקרה בי
מתנחמת בחפציך
לעומת מלוא החדר עצמי.

משמעות מתעוררת לאט, מלטפת פצעים
ואין נחמה.




3.11.02