יש לי חבר שיודע הכל.
לקפוץ, להחליק, ואפילו ליפול.
הכל הוא יודע, לא נתון לויכוח,
פעם הוא אפילו כתב זאת על לוח!
"אל תתווכחו איתי, אני תמיד צודק!"
הוא כותב, ותולה ואפילו צוחק.
בכתה הוא תלה זאת, מאחוריו, על הקיר,
לסבר את פניו של כל מורה צעיר.

הוא יודע הכל, על הכל, בהחלט,
גם לפני, בזמן, ואחרי שהוא מת.
טוב, לא מת באמת, כלומר רק בצחוק.
זה קרה מאז שהלבישוהו ירוק.
מדים ירוקים, מדכאי מחשבה,
גם אהבה חשובה, לביבה, יבבה.
דכאון ססגוני, יומרני, אימתני,
מין ירוק שכזה, מעין גל תבוסתני.

ואני, מה אומר על מותו של חבר?
כנראה אחכה עד שהוא ישתחרר.
אולי לו יקדימו את יום השחרור,
אם רק יוכיחם שלא זהו הפור.
שלוש שנים, בירוק, יישא הוא בעול?
הלו, צה"ל, תתעורר, הוא איננו חרגול!
כשישוב אל ביתו, כשרוחו תנצח,
נשב הוא ואני, ושוב נתווכח!