עת מלחמה גם צלם הדברים האלה
היה צלמה לקול זמרת פזמון תועה
עוד ימשכו המה כמו נימה מחלב
נפשו של דור, גם בשדה זרועה
לזכור, לא רק לרע, ימי רעה
(נתן אלתרמן)

הזכרון הראשון שלי מחזיר אותי לגיל שנתיים. יום קיץ טיפוסי, אך
בכרמל לא מרגישים את החום. ליד הבית שלנו, היכן שיעמוד עוד
שלושים שנה בניין בן עשר קומות, עומד שטח קוצים יבש. אני פה,
בשמלת קייץ ורדרדה, שמגיעה לי עד הברכיים. יד אחת אוחזת בידה
של אימי, והשנייה בדובון חום ומרופט  שהיה שייך לאחי. אני
מסובבת את ראשי לאט למעלה לכוון פניה של אימי, וסורקת בדרך את
האוניות שנוקדות את המפרץ הכחול. "אמא", אני שואלת. אימי פולטת
שביל עשן לעבר הים התיכון ונוהמת "מה" קטן. "בת כמה אני?". "בת
שנתיים", היא מחייכת. בואי עדנה, את צריכה להתרחץ. "אני אוהבת
אותך אמא". "גם אני אותך עדני". מה הסיכוי לעתיד מוצלח לילדה
שקוראים לה עדנה? אני שואלת את עצמי. זהו, שעתיד אף פעם לא
הווה בעיה. כמו הדיקטטורות הגדולות, יש לי עבר מפואר ועתיד
מזהיר. ההווה, אתה שואל? אין הווה, הנה מה שאמרתי כבר עבר,
והנשיקה שתיכף תתן לי היא עוד עתיד. אתה מדגדג אותי ואני
מתפתלת וצוחקת. אהובי, אני אומרת לך. איתך. איתך ההווה נמשך
חלקיק שניה יותר. שניה פחות מדי, אני רוצה עוד, אני רוצה הווה
מושלם, present perfect, אוף, כמה שהאנגלים האלה יותר חכמים
מאיתנו. אתה תופס את ידיי למעלה ודוחס עלי את משקל גופך. איזה
גבר אתה, אני מסננת בין שיניי, תראה לי, תראה לי איזה גבר אתה.
אתה נוקר אותי בנשיקות, כמו האוניות ההן במפרץ, נשיקה גדולה
עבור ספינת פחם, בינונית עבור משחתת של חיל הים וקטנה עבור
סירת דייגים. "איזה מן שם זה עדנה בכלל?", אתה שואל אותי תוך
כדי עיסוי של עכוזי. "אמא שלי חשבה שזה שם יפה".

אתה זוכר שנפגשנו? בדיוק הייתי עם איתן. "עוד אפס ברשימה", אתה
אומר, "כן, אבל אפס חמוד במיוחד. אתה יודע כמה זה קשה למצוא
אפס מוצלח? זה כמו להוציא כלום בטוטו". אתה צוחק. איתן היה
האפס המושלם. החיוך שלו, חבל על הזמן, היה לו חיוך כל כל יפה
וכל כך טיפש. "איך חיוך יכול להיות טיפש?", אתה מתעצבן עלי.
"הכל אפשרי", אני אומרת. "עוד פעם את, עם ההכל אפשרי הזה. מתי
תביני שהעולם לא כל כך פשוט כמו שאת חושבת". "הוא הרבה יותר
פשוט ממה שאתה חושב. אנחנו אלה שמסבכים אותו". "לא הכל בידיים
שלנו". "בטח שכן". "כן? אז אנשים בוחרים להיות חולים?", אתה
שואל. "באיזשהו מקום כן. לפחות הם בוחרים לא להיות בריאים".
"את רוצה להגיד לי שאבא שלך בחר להיות חולה? הוא בחר לסיים את
חייו צעיר כל כך?". "נראה לי שכן", אני אומרת. "העולם הזה היה
לו מסובך מדי. הוא לא התאושש מזה שהבריטים עזבו עד יומו
האחרון". שוב אתה צוחק. "טוב שהוא התאושש מהטורקים". "היי,
שמוק. אני לא עד כדי כך זקנה". "את בדיוק בגיל שאת צריכה
להיות", אתה אומר כדי לרצות אותי, אבל לי לא אכפת. אני אוהבת
אותך, גם שאתה מתחנף, אולי אפילו יותר. "מה עם כוחות
עליונים?", אתה מוסיף. "רעידת אדמה, התקפת טילים כימית, מפולת
שלגים. גם הם עניין של בחירה". "יותר מזה", אני אומרת, "זה
עניין של בריאה. כל אחד מאיתנו בורא דברים, כדי לייצר לעצמו
הזדמנויות. אם נופל עלי איזה בלוק על הראש, סימן שבראתי אותו
בשביל זה. זאת הזדמנות להתמודד". "לא נמאס לך להתמודד כל
היום", אתה מקניט אותי. "לאלוהים יכול להמאס?", אני משחקת את
רסקולניקוב. "עוד פעם את. האלוהים הכל יכול, שמחליט בכל רגע".
"מי אמר שאלוהים הוא גבר?". "בואי אני אראה לך מה זה גבר", אתה
הופך אותי, וחודר אלי בלי אזהרה מוקדמת. "כן. אני מחייכת.
בראתי אותך גבר כדי שתזיין אותי". "גם את שר האוצר בראת?", אתה
הורס לי את האורגזמה. "איזה מן אלוהים את, שבראת לנו חוייה
שכזאת". "גם סיוט זאת חוויה", אני גונחת. "חוץ מזה, גם אלוהים
טועה לפעמים. מה אתה חושב? הוא בסך הכל אלוהים". אתה כל כך
נדלק ממני, איזה זול אתה. "אני מבטיחה להשתדל לתקן את זה. שר
האוצר הבא יהיה רובין הוד". "מי אמר שהוא יהיה גבר", אני
מחייכת ואומרת, "אחד אפס לך".

ממרום עשר הקומות של המגדל, חיפה בטח נראית יפה יותר. שהבת שלי
נולדה, נסעתי לסוף השבוע לאימי שהתאהבה בנכדתה. באביב, הכרמל
ירוק מתמיד. בנדודי שנת הלילה, החלטתי לצאת לסיבוב רגלי בשכונת
ילדותי. על הספסל ברחוב, ישבו זוג והתנשקו, לחי נוגע במעיל
נוגע בלחי נוגע במעיל. כמו קופסאות גדולות, הם נראו, והבל הקור
שיצא מפיהם עשה לי חשק להדליק סיגריה. הסתובבתי מפני הרוח,
וראיתי בזוית את הבניין המכושף, שרמס בלי פחד את שדה הקוצים.
התקדמתי לכוונו ונכנסתי דרך הכניסה האחורית שלא היתה נעולה.
עליתי ברגל לקומה העשירית והקפדתי לאפר על המעקה בכל קומה. עמד
שם סולם קטן שהסתיים בדלת ברזל על התקרה. טיפסתי, ועליתי לגג.
ליד דוודי השמש ישבת אתה. התיישבתי לידך ושאלתי, "אתה גר
כאן?". "אם אפשר לקרוא למקום הזה בית אז כן", הכאב שלך ענה
במקומך."ומה את עושה כאן?", שאלת. "התקלת אותי", הודיתי, "בוא
נאמר שאני כאן, לחניית לילה". "בא לך לחנות איתי ביחד", שאלת.
"זה בדיוק מה שבא לי עכשיו". התבוננו על בירת הצפון. העיר היתה
זרועה באורות, והמפרץ המנוקד שכב לישון, ממלא את מצבריו למחר.
"אני עדנה", אמרתי. "נעים מאד, נתן". "האמת, נתן. האמת היא,
שיש לי חשבון עם הבית הזה. במקום שאנחנו יושבים עכשיו, עמד פעם
שדה קוצים. שהייתי ילדה, אימי היתה לוקחת אותי לכאן לשחק".
"עדנה". "כן". "כל הארץ האומללה שלנו כזאת. בכל מקום, שמישהו
עומד בו היום, היה פעם איזה שדה, או עץ, או אבן שמישהו אהב. זה
אולי המקום היחיד בעולם, שהנוסטלגיה היסטורית יותר מאשר
ההיסטוריה נוסטלגית". חייכתי. "אתה, מצחיק, אתה יודע?". "העיקר
שאת יודעת". "אתה יודע משהו, נתן. אני משנה את דעתי. באתי הנה
כדי להשלים עם הבניין שלך". התיישבתי על המעקה, והרגשתי את רוח
הים בגבי. "בניין יקר", התחלתי לנאום, "לפני שלושים שנה, במקום
שבו אתה עומד היום, עמד שדה קוצים, תמים שמעולם לא עשה דבר רע
לאיש. כל מי שביקר אותו, התקבל בברכה, אפילו שלוש חולדות
ונחש". נעמדת מולי, ידך על מותן ואמרת, "נו". "מי אתה?",
שאלתי. "אני עורך דין נתן. הנציג הבלעדי של הבניין". "טוב",
המשכתי, "כעבור מספר שנים, מישהו החליט לשים אותך פה, בלי לבקש
רשות". "רשות ממי?", התפרצת, "רשות מהממלכה. היתה פה ממלכה
מפוארת", צעקתי, "היה פה קן נמלים פורה, חולדות שהזדווגו כל
יום שלישי, נחש שחור נחמד, בשם יחזקאל ואני", צעקתי מתוך בכי.
"קוראים לי עדנה, על שמו של אף אחד, ואני הייתי פה. לפניך.
הייתי פה מאושרת וקטנה וחסרת ישע. יכולת לבקש להצטרף, אף פעם
לא דחינו אף אחד, היה פה מקום לכולם. למה נדחפת באגרסיביות
כזאת?". התקרבת אלי וחיבקת אותי. לא בכיתי ככה מאז שאבא שלי
מת. "אני מצטער", אמרת, "אני מצטער על עגמת הנפש שנגרמה לך.
תביני, גם אותי לא שאלו. את חושבת שבחרתי לקום פה. עשיתי כמיטב
יכולתי, הייתי צעיר, הייתי צריך את הכסף". אתה שוב מצחיק אותי,
חייכתי מתוך הדמעות. "זה לא יקרה יותר", צחקת אלי בחזרה. "זה
איום או הבטחה?", שאלתי. "זאת הבטחה שנועדה להפרה".

הנה הגיע הלילה. אתה שוב מענג אותי. הידיים הארוכות שלך נעות
על עורי, כמו רוח. "תורי", אני אומרת לך, "תורי לטפל בך". אתה
שוכב על הבטן, ואני מנשקת אותך. כל סנטימטר מהגוף שלך. "אל
תזוז, עד שאני לא מסיימת". אני הופכת אותך וממשיכה במלאכה
החופזת. "הגוף שלך מתעסה יפה", אני בוחרת פועל בלתי שגרתי. "אל
תענה לי", אני קוטעת אותך, לפני שאתה מספיק להתחכם. "תן לנדוד.
גם אם לא תתן, אני אקח". אני מוצאת לך נקודה תפוסה בחזה ונושמת
איתה ואיתך ביחד. "לפעמים", אתה אומר, "לפעמים מגיע לנו קצת
מהטוב הזה". "למה לפעמים? תמיד, ולא קצת, הרבה", אני עונה.
"עברנו כל כך הרבה ימים קשים. שקשה לי להתחבר למה שאת אומרת".
"לעבר אין משמעות משלו. המשמעות שלו ניתנת בהווה, עכשיו". "אני
לא תמיד מצליח להבין את הראש שלך". "טוב, שכך". "עדיף לנסות
מלהצליח", זה הרבה יותר מרגש. אתה תופס אותי חזק, כמו שאני
אוהבת, בידייך החזקות ומצמיד אותי לגופך. "תנשמי", אתה מצווה
עלי, "תנשמי כאילו אין מחר". "למה כאילו, באמת אין מחר", אני
אומרת. "תשתקי ותבראי לנו איזה עונג חפוז". "סוף סוף אתה מדבר
לעניין, בשפה שאני מבינה. "מה אני אמורה לתת לך בעונג הזה?".
"בדיוק את מה שאני מסוגל לקבל". "אתה משתפר מרגע לרגע". "ואני
מתכוון לחיות עוד הרבה רגעים". "זאת תכנית מקסימה", אני אומרת,
"אני אוהבת שאתה מתכנן בשבילנו". "אני מתכנן בשבילי". "מה אכפת
לך שאני נהנית מזה?". אתה מסתכל אלי בעיניים קצת עצומות ואומר
לי, "יש משהו, עדנה, שעוד לא סיפרתי לך". אני שותקת. "זוכרת את
הלילה ההוא, בגג הבניין שלי?". "כן". "באותו היום הרגשתי,
שהחיים שלי בעצם מיותרים. לא הסתדרתי עם העולם הזה. שנאתי את
עצמי. עליתי לגג, במעלית, אבל תכננתי לרדת ממנו במעוף הציפור.
להפרד מהחיים האלה באויר הפתוח". אני ממשיכה לשתוק ואתה בולע
קצת רוק. "האמת היא, שתפסת אותי ממש בשניה האחרונה". "מה גרם
לך לשנות את דעתך?", אני שואלת. "אני לא יודע. אני חושב שלא
רציתי לאכזב את הבניין, בכל זאת לקוח שתלוי בי". "אתה שוב
מצחיק אותי, מאיפה היכולת הזאת שלך לחייך אותי, גם ברגעים הכי
קשים?". אתה נבוך קצת. "בבוקר, שהיה לנו קר והתחבקנו ליד
המעקה. החלטתי לתת לחיים האלה הזדמנות נוספת". אני מסתכלת עליך
ומחייכת. "יפה לך. אין לי מילים אחרות לתאר את זה, פשוט יפה
לך". "זה לא יקרה יותר", אתה אומר ומדגדג אותי. אני מאבדת
שליטה וצוחקת. "אוקיי", אני נוהמת תוך כדי התפתלות, "אחד אפס
לך".