בחורה יפה, מסיבה מגניבה, אחלה מוזיקה, אחלה מיקום.
היא מעיפה בי מבט, עיניה חודרות את עורי.

בהתנשפות קולנית אני מסלק את התמונות.
אני נשען על עץ, אין ספור כמותו מקיפים אותי.
הקליפה קשה ומחוספסת, בקצות אצבעותי אני חוקר את החרכים.

אני דוחף את עצמי מהעץ וממשיך ללכת.
בתוך ראשי הטפטוף ממשיך להדהד, פועם, חי.

האדמה רכה, מחטים.
צעד ואחריו עוד אחד, אין סופית היא הדרך.
אני מתרחק מהכביש.
נמנע ממפגש לא רצוי עם האנשים שהביאו אותי לכאן.

כבר אחרי הצהריים, הצללים מתחילים להתארך.
אין לי כיוון, מטרה, אני פשוט ממשיך הלאה.

החיוך שלה גורם לי לצעוד לכיוונה, לפנות אליה.
"לאאאא", הפעימה בראשי מתחזקת.
סחרחורת, מערבולת של צבעים.
הכל שחור.

אני מתרומם על ידי.
בכאב אני מכווץ את ידי וחופן אדמה ומחטים.
מתיישב על הברכיים ומביט מעלה.
הכחול העמוק הזה ממלא את נשמתי.
אני מתנשף, שואף אוויר מלוא הריאות וקם על רגלי.

מרים רגל אחת במאמץ, השניה כבר עוקבת מאליה.
משהו מושך את תשומת לבי.
אני הולך, התמונה מתבהרת, זו בקתה, הנצנוץ שמשך את תשומת לבי
היה השתקפות האור בחלון.

הדלת נעולה, אני מנפץ את החלון שלידה ומסיט את הבריח.
בפנים עומד ריח מעופש, שכבת אבק בעומק הקרסול מכסה את הכל,
שולחן וכסאות שעמדו שם פעם עכשיו קרסו לערמות של עץ רקוב.
מיטת אבן מהווה את הרהיט היחיד שלא הושחת לחלוטין, אני נשכב על
האבק, אפלה מבורכת עוטפת אותי.

אני פוקח עיניים, אפלה, אור כוכבים גורם מאיר את קירות החדר
הקטן, ומשהו נוסף.
על סף תודעתי, מרפרף משהו, בלתי נתפס, כמעט מוחשי, כשאני מנסה
להבין את זה התחושה נעלמת.

אני מתיישב על מיטת האבן, עכשיו אני מרגיש את הקור דרך נוקשות
שרירי, שוב התחושה הזו.
אני מניח את רגלי על הרצפה לצד המיטה ומניח את ראשי בין ברכי.

בתנופה אני קם, הולך לדלת הפתוחה ויוצא, צל רץ בין העצים, אני
כמעט קולט דמו אבל זה נעלם מהר מדי.

בצעד מהוסס אני יוצא מהבקתה ומסתכל סביבי, משהו מפריע לי
לראות, או שאולי עוזר לי?
אני קולט את העולם בריחות, ובצבעים שמעולם לא חוויתי בעבר, אור
הכוכבים כאילו נשבר לרסיסים על כל עלה ואני רואה את הרסיסי
בנקודת השבירה, ריחות שונים ומשונים מקיפים אותי, לא נתפסים,
חסרי שם, אבל מוחשיים לא פחות.

אני נסוג חזרה לתוך הבקתה.
סוגר את הדלת ומבריח אותה.

אני מתיישב על המיטה.

יש משהו בחדר.
אני מרגיש את עיניו נעוצות בגבי.
את נוכחותו סביבי, מאחורי.