I

איפה אני? אה נכון - יושב בבית קפה בארוחת צהריים עם דן. דן
מספר לי על בחורה שהצליח להשכיב אתמול בעזרת "קסמיו הגבריים
המדהימים". אני הסתכלתי החוצה ובהיתי באנשים ההולכים ושבים.
חשבתי, לכל אדם יש מסלול ודרך שהוא מייעד לעצמו. רק בדרך מזל
או "סטייה" לא מתוכננת אדם מצליח למצוא אנשים חדשים. הסיכויים
למצוא מישהו שבאמת מעניין אותך או דומה לך הוא למעשה אפסי.

אני זוכר את אותו בוקר שהרמתי את הראש שלי בעבודה והסתכלתי
מחוץ לתא שלי. זה היה יום מעונן והגשם תפס אותי כשיצאתי
מהמונית. פגשתי את דן והוא הודיע לי שהבוס רוצה לדבר איתי. דן
אמר לי שזה נראה חשוב. העניין עם הבוס לא נראה לי כל כך חשוב
כמו הקפה על הבוקר והעניין של יבוש בגדיי הספוגים מים. בכל
אופן, הייתי שקוע בעבודה אך מצאתי זמן להיזכר באיש שפגשתי
הבוקר. האיש היה כולו מלוכלך, מרופט, אך בכל זאת הוא נראה
מאושר. הוא חייך אלי חיוך מאוזן לאוזן והתחיל לזמר את המנון
המדינה. הוא היה כל כך מאושר למרות שהוא נראה כמו מקרה סעד,
אולי נפגע במלחמה.
אז הסתכלתי אל מחוץ לתא שלי מתוך שעמום וראיתי עובדת חדשה
שהתחילה לעבוד בתא לידי. הסתכלתי עליה ועיניה החומות התמימות
שבו אותי מייד. ניסיתי כמו דן, להראות מגניב ורגוע ושאלתי אותה
"שלום, מה שלומך?" והיא אמרה בתגובה צוננת "בסדר". שאלתי אותה
לשמה והיא אמרה ששמה איימי. אז אחרי דיבור של כמה דקות שאלתי
אותה אם היא רוצה לרדת לאכול איתי צהריים והיא הסכימה.
בשיחה שאלתי "אז מתי החלטת שאת רוצה לעבוד כאן?" היא אמרה "לא
יודעת, כבר שנתיים שאני שואלת את השאלה הזאת, האמת היא שאני
רוצה לצאת מהתא המסריח הזה כבר".
אחרי אותו יום, התחלתי לחפף עוד יותר בעבודה ומצאתי את עצמי
נתון לחסדי הבוס. הוא אמר שייתן לי עוד הזדמנות אבל כדאי שלא
אפשל "אני לא מנהל פה בית זונות!" הוא אמר בבוטות.
איימי מאוד השקיעה בעבודתה ותמיד שמרה על רוגע. היא נראתה מאוד
שקטה ובדרך כלל התעלמה מעצם קיומי. החלטתי שבן אדם כזה, נדיר
למצוא והמשכתי להציק לה שתשים לב לקיומי. היא אמרה "זיגי,
אמרתי לך כבר יש לי חבר..." ואני קיבלתי זאת, לעת עתה...
באותו לילה הלכתי למקומות שונים שם ביליתי את רוב ערביי, את מה
שעשיתי אני לא יכול לספר וגם לא ממש זוכר.
כל יום שאני קם אני אומר תודה לאלוהים על זה שחייתי ליום נוסף.

לא תמיד הייתי כזה. בתחילת דרכי, הייתי אדם עם אמביציות.
אפשר לומר שהייתי כמו דן, בטוח בעצמי וזה.
סיימתי תיכון בהצטיינות, אוניברסיטה והכול. אני לא יודע מתי
איבדתי את חדוות חיי.
בילדותי, נהגתי לטייל ברחובות מנהטן. דמיינתי איזה כיף זה יהיה
להיות אדם עשיר ולשלוט על העולם. הייתי נוהג לשאול את אבי "אבא
למה אתה לא שולט על העולם?" הוא תמיד הזכיר לי את המשפט הפלצני
"יש הבדל בין עושר לאושר". אני לא ידעתי הרבה אז, פשוט חייתי
לפי תשוקותיי וחשבתי רק על מה אני רוצה.
כיום, אני קצת מפוכח יותר. אחרי המלחמה אפשר לומר שהשתניתי, אף
פעם לא ידעתי להצביע בדיוק על מה. הסתכלתי על האנשים מסביבי
והם לא נראו לי מעניינים. רק עוברי אורח, מכשולים לעבור בדרך
למטרה. כולם אותו דבר.

בחזרה למה שאמרתי - עבר יום ואני מרגיש את השמש מאירה על פניי,
בדירתי המרווחת קשה לי למצוא את עצמי בתוך כל הבלגן שעשיתי.
החלטתי לקחת את הסאב-ויי וראיתי שם אנשים מוזרים מאוד. אישה
מהגרת עם ארבעה ילדים, מרופטת ומלוכלכת. הם שרו שירים, ניסיתי
להגיד להם שישתקו, אבל הם לא דיברו אנגלית. מדהים שבמדינה
מתוקנת כמו שלנו, לא מדברים את שפת המקום. אנחנו אמורים להיות
חזקים רבי עוצמה, ובכל זאת אנחנו יוצאים עלובים ומפסידים
ב"מלחמות הצדק" שלנו. רוצים לכפות על אנשים את התרבות הנעלה
שלנו, מי ישמע?!

עשן...רעש...שקט אני רואה את ג'ון משמאלי אני אומר לו שייקח
ימינה וניכנס לבונקר. אנחנו נכנסים...מוצאים חמש מרגמות וכמה
מחסניות ומתפללים לנס...האדמה רועדת...אני מרגיש שזה הסוף,
אלוהים...

הגעתי לעבודה באיחור ונרדמתי על השולחן. כשקמתי ראיתי את איימי
"המלאך הגואל שלי".
היא נכנסה חייכנית ומאושרת, כתמיד, והתיישבה לידי.
שאלתי אותה אם היא רוצה לצאת איתי הערב לסרט "אמרתי לך כבר"
היא אמרה "למה אתה רוצה שאמשיך לפגוע בך?". לא נפגעתי בכלל,
האינטראקציה איתה הספיקה לי. רק מלראות את שפתיה זזות גרם לי
אושר, ג'ון נהג לומר "תחייה את הרגע, ניהיליזם" הבטחתי לו
שאשתדל להיות אמיץ ולחיות, איזה אבסורד.
דן לקח אותי לצהריים שם ניהלנו שיחה מעניינת שהתחילה בכך שדן
שאל אותי למה אני כל הזמן מציק לאיימי.
"אתה מכיר את ההרגשה שאתה מוצא את המישהי שלא נעים לך להיות
לידה, אך עדיין אתה רוצה אותה?"
"מה זאת אומרת?"
"כשאני ליד איימי אני מרגיש בפנים שאני עומד למות, כשיש בינינו
קשר עין אני מרגיש שאני משפיל את עצמי יותר ויותר בכל מילה
שאני מוציא בפי. אך בכל זאת, אני צריך את מנת האיימי שלי ביום,
היא שומרת אותי שפוי."
"אתה רחוק משפוי"
"יכול להיות, אבל היא בשבילי כמו סם, יכול להיות שבחיים לא
אשיג אותה ואני מתקרב לאובססיה, אבל רגשותיי כנים,  הם באמת
כנים"
"אתה צריך לעבור הלאה אחי... א. היא תפוסה. ב. היא בליגה אחרת
משלך. ג. אתה מתייחס אליה כמו לאלה יוונית, אם תשיג אותה, לא
תדע מה לעשות."
הסתכלתי החוצה ושאלתי את דן "תגיד...כשאתה מסתכל על כל האנשים
שבחוץ...מה אתה חושב?"
"נדפקת לגמרי..."
"נו תענה"
"אני לא יודע, הם לא חשובים לי..."
"ומה אתה חושב כשאתה הולך ברחוב?"
"לא יודע, לנשום פנימה, לנשום החוצה להסתכל ימינה ושמאלה כשאני
חוצה את הכביש"
אחרי ההומור השטחי של דן הרגשתי שאני הולך להעיף לו אגרוף אבל
אז...משהו קרה...כל הבית קפה והרחוב בחוץ הפכו למשחק מחשב. אני
שלטתי בשלט ומתוך דן יצאה תולעת ענקית שהתחילה לאכול ולאכול.
אני שלטתי על המשחק והמטרה הייתה לאכול כמה שיותר אנשי עסקים.
ילדים ונשים מורידים נקודות...אכלתי ואכלתי ואכלתי, עד שלא
נשארו אנשים ואז איבדתי שליטה על התולעת...היא התחילה להסתער
עליי ולבסוף אכלה אותי. נפלתי לתוך ריק שחור, הסתכלתי למטה
ראיתי רק את רגליי. רציתי לצעוק אבל לא ראיתי טעם בזה אז
ויתרתי...

דן הקפיץ אותי הביתה "קח את זה בקלות, נתראה מחר!" הוא אמר. לא
הגבתי.
נכנסתי לדירה, מלאה באוויר...פתחתי את המגירה, ומצאתי קצת
נחמה...
לבד עם מחשבותיי.
לא יודע כמה זה שווה להיות לבד עם מחשבותיך, אבל לי זה עושה
טוב. לפעמים אני מרגיע את עצמי איתן, ולפעמים אני מבאס את עצמי
איתן. יכול להיות שמישהו שימצא תיעוד של מחשבותיי יראה בזה
כמשהו אומנותי, אולי אפילו נכס יקר לאנושות, אבל אין לי כוח
לכתוב.
מי יודע, אולי בעתיד הרחוק מישהו ימצא את גופתי ויחקור את המוח
שלי ושם ימצא את כל מחשבותיי ויראה שאני מייצג את האדם החושב
במאה העשרים. כמובן שאני חיי בסרט. חושך עכשיו...

קמתי והלכתי לעבודה. בדרכי הפעם ניסיתי לנהל שיחה עם מישהו
שסתם ראיתי ברחוב. הוא ניסה להתעלם וקרא "פריק! עזוב אותי!".
הגעתי לעבודה ושאלתי את איימי על אמה שחולה היא אמרה שהחלימה
כבר מזמן.
היום זחל והרגשתי שנמאס לי.
עליתי לגג בצהרי היום ונעמדתי על אחת מקורות הגג. הסתכלתי למטה
על האנשים דמויי הנמלים ודמיינתי איך אני יכול לדרוך על כל אחת
מהן ובכך לעצור חיים שלמים.
ירדתי מן הקורה והסתכלתי אחורה...
ראיתי את ג'ון והוא החזיק ברובה קלצ'ניקוב של טרוריסטים.
שאלתי אותו "ג'ון, מה אתה עושה?" הוא לא הגיב ורוקן עלי מחסנית
מלאה.
הגעתי לעולם הבא והרגשתי קר. דמויי שטן הניח ידו עליי ואמר
"זיגי, מה איתך?"
שאלתי בנימוס "איפה אני?" השטן הפך למלאך ואמר "על הגג".
פתאום, שמתי לב שאכן אני על הגג. הגעתי למסקנה שעליי לסיים את
החיים המבולבלים הללו.
אני לא יודע איזו שנה זאת ואני חי בסרט.
ההחלטה של סיום את חיי גרם לי להרגיש סיפוק. אני מבין עכשיו את
הפתרון.
נעמדתי על הקורה הסתכלתי למטה... עצמתי את עיני וסוף סוף...
הרגשתי שלם...




II

מתי הכול התחיל? בערך כשהתחלתי לעבוד בבניין המשרדים של עורכי
הדין כץ וטרנר.
נכנסתי פנימה וראיתי את כל הראשים מופנים עליי כאילו כולם
בוחנים אותי ומשוחחים ביניהם "מי זאת הבחורה הזאת?"  או "בטח
המזכירה החדשה".
כל מה שרציתי בחיי זה להיות עורכת דין. ברגע שהשגתי זאת זה
נראה כאילו חיי איבדו משמעות.
רק זיגי עזר לי להתגבר.
היינו ביחד מסוף תקופת הקולג', התקופה המדהימה ביותר בחיי.
זיגי היה אז כה בטוח בעצמו, הוא היה בן אדם שלם, אחר...
אני זוכרת כשסיימנו את הלימודים הוא אמר לי "את תראי, אני
אשלוט על העולם..." ואני תמיד הסתכלתי עליו בהערצה עיוורת שהוא
באמת יצליח בכל דבר. הוא החדיר בי אמונה.

ברגע שפרצה המלחמה, הכול השתנה...
אני לא הבנתי על מה פורצת המלחמה, איזו סיבה יש לנו להגיע לחור
בצד השני של האוקיינוס השקט. זיגי אמר לי "זה לא עניין של
מלחמת שטחים או קיום... זאת מלחמת תרבות".
הוא האמין כך בהערצה עיוורת, שהתרבות שלנו היא הדבר האמיתי
אנחנו האימפריה החדשה.
אני מניחה שהטענות שלו היו נכונות אבל ברגע שהוא נקרא כדי
"להציל את העולם" הוא קיבל זאת בחוסר רצון.
במהלך המלחמה הוא שלח לי מכתבי אהבה רבים וסיפורים עליו ועל
ג'ון, חבר שהוא רכש בפלוגה שלו. הוא סיפר על הנופים המרהיבים
ואיך ששום דבר לא משתווה ליופיי, הקלישאות שכל בחורה אוהבת...
אחרי כמה זמן הפסקתי לקבל ממנו מכתבים. חשבתי שהוא מת, אבל
סירבתי להאמין לזאת עד שאקבל הוכחה, הייתה לי תקווה.
דן שם לב לזה שהייתי מודאגת וניסה לנחם אותי ולקח אותי לשבת
איתו על כוס קפה. הבעיה הייתה שהוא כל הזמן ניסה לזיין אותי.
עברו ימים, חודשים ולבסוף לפני שנה זיגי שלי חזר.

כשזיגי חזר הוא לא היה אותו דבר. עורו היה חיוור, ועיניו היו
מסוממות.
הוא בכלל לא זיהה אותי והלך כמו רוח.
שאלתי אותו "זיגי, מה קרה?" הוא הנהן והתעלם ממני... הוא כאילו
יצא מאיזה סרט רפאים שהוא כאילו ראה רוח הוא נרדף על ידי רוצח,
יכול להיות שהאחרון נכון.
יום אחד לא התאפקתי והטחתי בפניו את המציאות הקשה "זיגי, חזרת.
הגיע הזמן להמשיך בחייך "בשביל מה?" הוא אמר "בשבילי" השבתי.
הוא הסתכל עליי במבט מתוסכל והמשיך ללכת.
לא יכולתי להמשיך בהתעללות המנטאלית שלו ונאלצתי להמשיך בחיי.
מצאתי גבר חדש והתאהבנו ונהנו מאוד ביחד, אך תמיד שמרתי מקום
בליבי לזיגי.
יום אחד זיגי בא אליי והסתכל עליי בצורה שלא הסתכל עליי זמן
רב, כמו ביום הראשון שבו נפגשנו. הוא אפילו שאל את שמי, חשבתי
שהוא מתבדח כדי לפתוח דף חדש אז המשכתי במשחק ואמרתי "איימי".
הוא הזמין אותי לקפה ואני בשמחה נעניתי.
הוא עדיין נראה תמוה וחי בסרט אבל עדיין היה בו את הקסם מן
העבר.
הקטע המוזר היה שהוא שאל אותי מתי החלטתי לעבוד כאן, כאילו
שהוא לא מכיר אותי. הקטע הזה קצת הפחיד אותי, והבנתי שזיגי
לעולם לא יחזור למה שהיה.
זה עצוב כל העניין זה - איך שאנשים משתנים. זה לא אמור היה
להיות כך. אם אני חושבת על זה, השינוי בזיגי החל אפילו לפני
המלחמה, הוא התחיל לחזור מאוחר בלילות ובבקרים היה נראה קצת
מוזר בעולם משלו. אך אחרי המלחמה באמת התחלתי לשים לב לשינויים
בזיגי. קשה היה לי לקבל את השינוי שחל בו. יכול להיות שהשינוי
בעצם חל בי ולא שמתי לב? איך אוכל לדעת? כיום כשאני מסתכלת
החוצה אל כל האנשים ההולכים ושבים זה נראה כאילו כל העולם
מתקדם קדימה ורק אני נשארת במקום.

התחלתי לדאוג לזיגי שנראה מיום ליום מוטרד יותר. הוא נהיה
מרוחק וכל זמנו בעבודה בילה בשינה.
פעם אחת נראה לי שפגעתי בו כשדחיתי אותו בטענה שיש לי חבר.
רציתי לצאת איתו, אולם לא באמת איתו, אלא עם זיגי הישן...
יום אחרי ראיתי שזיגי על סף שבירה. הוא היה לבוש בסחבות ונראה
כאילו יצא מן האשפה.
הוא בילה את כל היום בלשתות קפה ובצהריים הוא נעלם.
הדבר לא הדאיג אותי אבל כשראיתי שהוא כבר חסר הרבה זמן התחלתי
לחפש אותו.
שאלתי את דן לאן הוא הלך והוא אמר "לגג נראה לי. בטח לצפות
בעוברים ושבים שהוא כל הזמן מדבר עליהם" הצלתי עליו בשוק, אך
לא היה לי זמן.
מיהרתי במדרגות והגעתי לגג מתנשפת ראיתי את זיגי עומד על קורה
ומסתכל למטה מתנדנד.
קראתי לו "זיגי!" והוא לא הגיב. לרגע הוא נפל לרצפה ולא הגיב.
הוא שאל אותי איפה הוא אמרתי לו "על הגג". הוא לא הגיב. הוא
הלך בחזרה לעבר הקורה ונעמד עליה עוד הפעם, אני אחריו הוא עמד
לקפוץ ותפסתי בו והורדתי אותו למטה.
כשהוא התעשת הוא הסתכל עליי בעיניים מסוממות כשעישוניו מורחבים
ושאל "איימי? זו את?"
אמרתי לו שהכול יהיה בסדר. הוא הסתכל עליי ואמר "אני יודע שאת
משקרת, אני ממש דפוק בשכל אה?" אמרתי לו שלא ושאני עדיין אוהבת
אותו. "אני לא מאמין לך..." הוא אמר  "אבל זה לא חשוב עכשיו,
אני עכשיו מבין" "מה?" שאלתי. "את יודעת". הוא הלך לדלת של הגג
ויצא מן הבניין.

מאז לא ראיתי את זיגי. אני לא יודעת אם הוא חי או מת. בקשר
אליי מאותו רגע משהו מת אצלי. חלק מהתקווה שלי לעולם. איך נהרס
בן אדם כה איכותי בגלל פוליטיקה ושחיתות. זיגי היה כה נאיבי,
כה תמים. בן כזה נדיר למצוא בעולם כיום...לא נראה לי שאמצא
לעולם.