אני שוכבת על ספסל בגינה הציבורית ומסתכלת על השמיים. יש בהם
משהו מיוחד. אני מנסה להבין מה זה אבל לא מצליחה. אמצע הלילה.
אם אנשים היו עוברים לידי הם בטח היו חושבים שאני משוגעת.

אני רואה את הכוכבים. איך הם מנצנצים להם במן אור מבריק שכזה.
אור שנותן תקווה, אמונה. אור שמאיר את הדרך לדמויות שם למעלה,
כמו פנסי רחוב מהבהבים. אני לא מצליחה לראות אותם בבירור, אבל
אני חושבת שאלו מלאכים שהולכים בדרך של כוכבים. הם לובשים
עליהם בגדים רחבים ולבנים. אני לא רואה את הפנים שלהם בבירור,
אבל אני יכולה לראות את היופי פורח מהם. כשאני מסתכלת קצת יותר
טוב, אני רואה אותם הולכים ביחד עם דמויות אחרות, הנראות כמו
בני אדם, רק שהן לבושות בשחור. כל כך הרבה שחור. הכוכבים
מאירים להם את הדרך והם ממשיכים ללכת.

אני רואה את הירח. הוא מלא. סוף כל סוף הוא מלא. אני מנסה
לחשוב מה קורה שם עכשיו, על הירח. הוא נראה לי כמו מן ארץ קטנה
של כל הגדולים ביותר. אני רואה את הדמות הגדולה, הדמות עליה
מספרים כל כך הרבה סיפורים, יושבת שם על כיסא גבוה, ורואה את
כל השאר מלמעלה. כל כך גבוהה היא, כל כך חזקה וגדולה. נדמה
כאילו הנפת אצבע שלה גורמת לכולם להרגיש יותר קטנים, או לפחות
לדמויות עם הגלימות הלבנות הרוכנות ברגע שהן מגיעות ליד כיסאו.
אני מנסה להבין עם העולם הקטן הזה, הוא רע או טוב, מאיים או
נחמד, אני רק יודעת שהמקום הזה גרם לי להרגיש אי נוחות מסוימת,
לפחות באותו רגע.

אני מפנה את מבטי מהירח אל השחור. אל החושך שבין אותו שביל
מנצנץ של כוכבים לבין הירח. אני מתרכזת. אני מנסה להבין מהו
אותו חושך נורא ממנו אני כל כך מפחדת. האם זהו הפחד שבי? או
אולי החשש הכי גדול שלי? כל כך שחור לא ראיתי כבר הרבה זמן. רק
לפני ארבע שנים, בפעם הראשונה שהבנתי מה זה פחד אמיתי.

פתאום אני רואה בתוך כל החושך מבטים. זוג עיניים בולט במיוחד,
זוג עיניים גדולות וחומות ולידן המון מבטים אחרים. מבטים
מוכרים. הם מסתכלים עליי ואני רואה על פי המבט שמסתתר שם חיוך,
העיניים צוחקות אליי, קורצות לי. אני מרגישה את הרוח פתאום.
מתחיל להיות קריר. אני מתחילה לרעוד, אבל אני לא יכולה להסיט
את עיניי מהחושך, מהשחור, מהמבטים. אני מנסה להבין מה אני
רואה, אך לא מצליחה.

אני מזהה את העיניים. אני מצליחה להבין. אותם עיניים שראיתי
הרבה זמן בתמונות, אך לא ראיתי אותם כל כך אמיתיות כבר הרבה
זמן. אני מחייכת, שולחת נשיקה ועוצמת את עיניי.


בוקר. הציפורים מצייצות ואני מתעוררת על הספסל בגינה הציבורית.
אני מסתכלת על השמיים, נזכרת בלילה שעבר. אין שם כלום יותר. לא
שביל כוכבים, לא ירח מלא, לא מבטים מוכרים. אני מתחילה לצעוד
הביתה, מוכנה להתמודד עם הדברים הקשים ביותר, מוכנה להתמודד,
בעזרת הכוח שנתנו לי אותם מבטים.

אז עיניים מקסימות שלי,
אני יודעת שאתן רואות אותי,
ואני אוהבת אתכן,
ומתגעגעת אליכן
מאד.