מנסה למצוא אותו.
את האחד והיחידי,
כיסא ההשראה,
שלו אני כ"כ זקוקה.

מחפשת בכל מקום,
אנשים שאולי ראו אותו,
או לפחות שמעו לאן פנה.

הולכת לי בשדות,
שדות האבל.
מסתובבת ללא הגיון,
בפחד ובדאגה.

מחפשת את אותה השראה מתוקה,
שואלת את עצמי -
"לאן נעלמת? למה הלכת?"

כל מה שאני רוצה
זה אות, או סימן.
לדעת שאת פה בשבילי.
שיש לי עוד זמן.

עוד זמן בעולם העצוב הזה.
עולם בלי רחמים.
עולם עם סבל, וכאב.

שמש שוקעת בים אדום.
ים של דם,
טרי ומתוק.

ואני...
שוקעת בתוכו.

קיוויתי שיידך תמצא את ידי.
ותשחרר אותי.

תשחרר את כולי,
כל חלקיק וחלקיק,
מגופי ומנשמתי.

חיפשתי אוויר,
ישועה.

אך את הלכת,
ברחת בחזרה.