יקר שלי, מרכז ליבי הכואב, אני חסר אונים כמו נקודה המביטה אל
האין סוף. רק רוצה אותך בחזרה. הייתי נותן הכל להיות איתך שוב.
הדמעות זולגות מעיני, נדמה כאילו לא יפסקו לעולם. הנפילה שהחלה
ביום שמח כל כך נמשכת עוד ועוד ואינני רואה את סופה. לא שערתי
שתילקח ממני, מאיתנו. האפלה אופפת את חיי, עיני כבדות, רגלי
כושלות. כוחי תש ואין בי עוד רצון. בשמחה אחזור לרגעים אחרים
מעברי, קשים ככל שיהיו, כל עוד אדע, כמו אז, כשלא ייחסתי לכך
חשיבות יתרה, שבסוף הרגע ובתום המועקה אשוב ואראה אותך והכל
ישוב להיות כשהיה. רואה אני כיצד כל מה שבנית עומד שריר וקיים,
ילדיך ואשתך חיים ואתה נר לרגליהם, הגג שנדמה כי מאז ומעולם
החזקת מעל ראשי לא נפל ביחד איתך. הוא עוד מרחף מעלי - כנראה
מסרב גם הוא להאמין שאינך עוד. ברגעים שטוב לי אני מחפש אותך
מסביבי. ברגעים שרע לי עודני לוחץ על המקש שמחייג ישירות אליך,
ואין לי אומץ לשנות זאת גם כאשר אני נזכר שלא תענה וממהר
לנתק.

משאלתך האחרונה, זאת אשר הבעת וכוסית יין בידך - "מי ייתן ומה
שיש לנו ביחד ישמר" - חקוקה בנבכי מוחי, ולא אתן לה להתפוגג.
את כל שלימדת אותי איישם למען הגשמתה. לא הספקתי להיפרד ממך
ועוד שוכב אני במיטה בלילות, עיני לחות, קולך מהדהד במחשבותי,
נשמתי קפואה בשל הכפור הזורם בעורקי.

קר לי. תחזור, היית כל כך חם.