כבר כמה שנים טובות שאני וכל החבר'ה נפגשים כל יום במזרקה.
כנראה שזה פשוט מקום מוצלח.   מים ושמש תמיד מצליחים לשפר לי
את מצב הרוח.  הספריי העדין של המים מרטיב את פניך בעדינות כמו
ליטוף של אימא, וכולם מחייכים ושמחים.

הסצנה בדרך כלל זהה: כמה זקנים, כמה זוגות וכמה ילדים מפוזרים
על הספסלים שמסביב.  ישנם הקבועים כמו ציפי ועזרא שלא מפספסים
אף יום קיצי ותמיד מביאים איתם שקית גדולה של פירורי לחם.  כל
אחד מהם יושב בצדו הנגדי של אותו ספסל ורק לעתים נדירות הם
מחליפים מילה ביניהם.  שנים שהם חולקים את שני המטר האלה במעין
חיבה אילמת, מבינים שהמילים רק יסבכו את השלווה המתוקה השוררת
ביניהם.  הם נוהגים לברך אחד את השני ב"שלום" ולהיפרד בברכת
"להתראות", ובין לבין מפזרים פרורים מהשקית - הוא לשמאל והיא
לימין. אני משתדל לאכול קצת מכל אחד כדי שלא ליצור תחרות.
לפרורים שלהם יש טעם מעולה של ניסיון ותבונה עם מתיקות של
שלוות נפש.  

איציק, למשל, פגש את אשתו ליד המזרקה לפני מספר שנים, ומאז
נהגו לשבת מחובקים על הספסל החשוך.  הם אף פעם לא התייחסו
אלינו יותר מדי, אבל זה לא הפריע לי. זה יפה לראות אהבה כזאת
חזקה. כל ערב הם הגיעו ישר מהעבודה וצחקקו אחד עם השני על כל
מה שעבר עליהם באותו יום. לפעמים זה היה נמשך שעה ולפעמים הם
היו נשארים אחרונים במזרקה עד שהאור בכל הפנסים היה כבה.  חוץ
מהפנס שלהם, שהיה דפוק וממילא לא היה נדלק עם האחרים.  הם אהבו
לשבת בחושך כדי שיוכלו לגעת אחד בשני. הוא מלטף את ירכיה והיא
מעבירה את ידה על זיפי פניו. הספסל החשוך היה האי הבודד שלהם
בתוך ים הבלגאן - אי של שפיות. זו הייתה מסורת של שנים.
היום, אחרי התאונה, אנחנו מקבלים הרבה יותר תשומת לב מאיציק.
הוא מקפיד להגיע אחרי העבודה לאותו ספסל חשוך. את אשתו החליפה
שקית של פרורים והוא יושב וממלמל לעצמו עם כל פרור שהוא זורק,
חולק את מה שעבר עליו במשך היום עם הצד הקר של הספסל.  
לפרורים שלו יש טעם מר של עצב אינסופי. אבל בשביל הכבוד כל אחד
מאתנו נוהג לאכול כמה מהם, או לפחות להכניס לפה, לעוף לצד השני
של המזרקה ולהוציא. בלעדינו לא יישאר לו אף אחד בעולם, אז זה
המעט שאנחנו יכולים לעשות.

ישנו גם ויטלי. ויטלי והמשפחה שלו היו שכנים שלנו לתקופה. הם
גרו באוהל בפארק, לא רחוק מהמזרקה.  ויטלי הוא עולה חדש
מאוקראינה. יום אחד ארז את המזוודה, לקח את אשתו והילדים, ועלה
אתם לארץ ישראל. ויטלי לא התייאש גם בזמנים קשים. הוא עבד בכל
מה שיכל ובעד כל שכר. הוא עבר תקופות שלא היה לו איפה לישון
ומה לאכול. ויטלי נוהג לאכול באופן קבוע את ארוחת הצהרים שלו,
הכוללת מים וסנדוויץ', כאשר הוא נשען על המזרקה. בסוף כל ארוחה
הוא מפזר את הפירורים מהשקית ומחכה עד שאחד מאתנו ייגש ויטעם.
לפירורים שלו יש טעם מרענן של גאווה ותקווה.

ואסור לי לשכוח את רינה הגננת שבמשך 25 שנים מביאה את הילדים
מהגן לסיבוב בפארק. הרבה חברים שלי שונאים אותה, הם אומרים
שאין כמו הבוקר של יום שבת, כשיש שקט והילדים המעצבנים לא
מתרוצצים מסביב למזרקה ומפריעים להם לאכול. אני דווקא מאד מחבב
את רינה ואת הילדים שלה. לפעמים זה כיף לשחק איתם. להעמיד פני
אדיש ושניה לפני שהם מגיעים להמריא להם מעל הראש. רינה נותנת
לכל אחד מהם קצת פרורים להאכיל אותנו. לא כל אחד אוהב את טעם
התמימות. הוא קצת תפל אבל אומרים שהוא מזכיר את הטעם העדין של
האמת. כבר לא נתקלים הרבה בטעם הזה. אימא שלי אמרה, שגם היא
בקושי זוכרת מתי אכלה פרור כזה בפעם האחרונה, ושרק סבתא וסבא
שלה זכו לטעום אמת בתדירות גבוהה.  

עברו שנים ומאז יצא לי לאכול המון פרורים בכל הטעמים: כמה בטעם
ניסיון, כמה של חכמה, ואפילו כמה של אהבה. האנשים באים
והולכים. גם הקבועים לא לעולם קבועים. לפני כמה חודשים עזרא
הלך לעולמו, ועכשיו ציפי משתדלת לשבת באמצע הספסל כדי שלא
תרגיש שמישהו חסר. הילדים נשארים באותו הגיל ורינה לאט-לאט
מזדקנת.  עם כל ילד שעוזב אותה מתווסף לה עוד קמט קטן בפנים.
אבל כל הקמטים עדיין לא מכסים את החיוך שלה. ויטלי ממשיך להגיע
כל ארוחת צהרים. הטעם של הפירורים שלו התדרדר עם הזמן.
החמצמצות של הייאוש החלה להתבלט ולגבור על התקווה.  

ומה איתי? אני עדייו יושב על הקומה השנייה של המזרקה, מסתכל על
המתרחש מסביב. קיבלתי גלויות של מזרקות מפוארות מכל העולם.
מלונדון, מסידני ואפילו מקוסקו שבפרו! חברי כתבו שהאוכל שם
מצוין. הרבה גרגירים של שלווה, אושר ותקווה. אני יודע שזה
נדוש, ואני בטח נשמע כמו יונת דואר, אבל בשבילי אין מזרקה
אחרת. כאן זה הבית שלי! אז אני אמשיך לשבת כאן יום-יום ואחכה
לגרגיר האמת שיגיע, ואולי יביא אתו קצת שקט ושלווה אמיתיים.