כשהיא בוכה עיניה בוערות כמו שריפה.
דימעותיה זולגות על פניה ומתקשות כשעווה רותחת, והיא צורחת
מכאב.
השקט ששורר רועש באוזניה ופעימות ליבה רועשות כתופים כבדים.
היא צורחת, צורחת מבפנים,
מהכאב שמחשמל כל תא בגופה ושורף אותו
עד שכל מה שנשאר בתוך גופה הוא אפר.
אך ליבה אינה מוכן להישרף, אינה מוכן להכנע לכאב.
שומר את התמונה שלה מחייכת, שומר את התחושה שלה, מאושרת.
אך המוח נשרף, אינו נלחם בכאב, הוא חלש מהלב.
הוא נלכד בקורי הסבל והרעל ונשרף.
היא אינה יכולה לחשוב, היא יכולה לחוש.
הלב מציל אותה מהמות.