הרוח נשבה בינות לעצים
גופות מעורטלים תחת כוכבים מנצנצים
מתכסים בשמיכה הדקה.
מתחבקים זה זו איברים.
לו - נוקשה והיא - כל כך רכה
ולבבות מתמוססים צעירים.
דאגות וטרדות אין ב"יש"
לה - אותו, לו - אותה, הם-עולם
עצמת הלב והזמן המתבושש
מלנוע, הוא עצר בגללם.
שרגעי החיבה והרוך
לא יעלמו כמו האתמול הפליט
שנשאר שם בעבר אבל בתוך
הזכרון, האהבה והתכלית
נוגעת בו, נוגע בה, רק נגיעות
שפתיים שם, שפתיים פה, אין מה לתהות
עברה דקה, עברה שעה, עברו שעות
ורק על דשא בריג'נט פארק זה יכול להיות?
בכל פינה
בכל גינה
בכל חצר
קורה לך?
קרה גם לי
ולאחר
הוואלס הזה
מן מנגינה
של אהבה
נגינת המין
למאמין
שיש תקוה
שזה יחזור
ונעזור
לזה לשוב,
כן, נתאהב
ונתקרב
אני קשוב. |
