כבר שנים. שנים שהיא יושבת שם, כלואה בחדר. עם שני חלונות-גם
הם עם סורגים.
כבר שנים היא יושבת שם. יושבת בחדר הצבוע ורוד-הצבע האהוב
עליה, עטופה במסיכה של אושר. מסיכה של שמחה. מסיכה מזויפת.
ככה, כבר שנים.
וזהו. רק חופש. זה מה שהיא צריכה. לא יותר מדי. רק קצת חופש.
חופש מהחדר הזה, החדר המזויף כל כך, חופש מהבית הסגור והכלוא
כל כך. חופש מהמקום הזה שחונק לה את הנפש.
חופש מהחיים. זה כל מה שהיא צריכה.
ואחרי שתקבל את זה... היא תירגע. היא תוכל לקחת נשימה ארוכה
ארוכה. נשימה טהורה, של אוויר זך, אויר שלא עבר בשום מקום לפני
שהגיע לריאות שלה. האוויר הכי טהור בעולם. היא תיקח את הנשימה
העמוקה, ואז היא באמת תוכל לומר שהיא חופשייה. חופשייה באמת.
חופשייה שוב. חופשייה עד הפעם הבאה שבו היא שוב תהיה כלואה.
תהיה חנוקה.

ואז... אז היא שוב תצטרך את החופש הזה. רק שהפעם זה יהיה בדיוק
כמו שהיא רוצה. בדיוק כמו שהיא תמיד רצתה. זה יהיה חופש. באמת
חופש. חופש לתמיד.