לפעמים, אני חושב שכבר כל זה מאחורי
שזה כבר לא מציק לי ושאני כבר המשכתי הלאה...
אבל תמיד אני אח"כ מגלה שאני לא, שאני עוד שם, או לפחות ככה זה
נדמה.

אני כבר ממש לא יודע אם אני עצוב בגלל שאין לי את מה שאני
רוצה, או בגלל שאין לי את מה שהיה הכי דומה למה שאני רוצה,
ובעצם אולי את מה שאני רוצה באמת עוד בכלל לא מצאתי.
אולי מה שאני רוצה לא באמת קיים, זהו רק מיראג', אגדה אורבנית,
מעשיה שאין לה קשר למציאות, אולי אני, כמו דון קישוט, רק רודף
אחרי טחנות רוח.

כל החיים הבוגרים שלי, זה היה ברור לי שאני רוצה את זה, או
בצעירותי, שיבוא יום ואני ארצה את זה, בהתחלה גם הייתי בטוח
שיום אחד אני אמצא את זה, אבל ככל שהשנים עברו והזדקנתי,
האמונה הזו הלכה והפכה ליאוש מלנכולי
יום אחד, חשבתי שמצאתי, אבל מהר הבנית שזה לא היה זה, אח"כ עוד
כמה פעמים חשבתי שמצאתי וטעיתי.
אבל אז, יום אחד, ממש בהפתעה, מצאתי, וברגע שמצאתי ידעתי כמעט
מיד, שזה מה שחיפשתי
אבל זה חמק לי מבין האצבעות, ואחרי כמה זמן, שיכנעתי את עצמי,
שזה לא היה זה, אבל אני, עקשן מטבעי, עדיין מאמין שזה כן.

רק שהיום אני כבר לא בטוח שאני צודק, ולא מצליח להשתחרר
מההרגשה שזה היה הכי קרוב לדבר ההוא שאני אי פעם אמצא
אז אני ממשיך מתוך הרגשה של החמצה, שמצאתי ואיבדתי ושאני אף
פעם לא אמצא שוב, אפילו שאני יודע שמה שמצאתי לא היה בדיוק מה
שחיפשתי

אני יודע שכל זה נשמע מבלבל, אבל קישוט היה הרי משוגע

וזו... טחנת הרוח שלי!