שמי: ליידי אוף וונג'ין.
נולדתי לפני 22 שנה, בטירת פריקוט.
חיי היו למשגה של אמי, שכן נולדתי וגדלתי כממזרה.
אמי נשלחה למנזר ומעולם לא זכיתי להכירה, לצערי או טובתי, אין
לדעת.
פעם בירח מלא שולחת היא מכתבים לרוב, יצוגם: חותמת שעווה
אדמדמה כהה,
וטביעות אצבע מלוכלכות על המעטפה.
אך אם מבחינים מעבר לטינופת, רואים כי בפנים שוכן קלף נסיכי
מלא חן ואצילות.
מתביישת אני להודות בכך, אך רק לפני מספר שנים החלטתי להחזיר
מכתביה בתגובה.
משום שבתור פרחחית צעירה נרתעתי מן שאריות השעווה, כהכתמת דם.
ואילו רק דמיינתי מילות טינה וחרפה כלפי על עצם קיומי.
מכתביה קצרים ומעודנים בעיקרם.
כתב ידה מראה על חידוד מחשבתי, עוקץ לשון, וישירות דעת מאין
כמוה.
אך אם כי רק בחלומותי רואה אני דמותה לפניי, מהלכת בשמלה
קייצית של מלמלה מגוהצת,
ולרגלייה נעלי עקב דקיקים המקישים בחרישית בעת הליכתה
המפוארת.
גם במכתביה הרבים לא ניכרת אהבה,
שהרי לא יודעת היא דבר על האישה עמה מתכתבת, התינוקת שנלקחה
ממנה בטרם עת.
ואילו אנוכי הכרתיה רק מסיפורים עמומים, על האישה שיצאתי
מרחמה.
אם מתרכזת אני היטב, אני מסוגלת להריח את ריח גופה על הקלף
הצחור,
ריח קסום של מי מלח עדינים, חובקי כל חושים.
מדי פעם האישה הזרה מכניסה למכתביה עלי ורדים צבועים במו ידיה,
אך ללא ריח.




אהודה בעיניי גברת מורו, אישה חביבה לכל.
מקימה אותי ממוות הליל, ומשכיבה אותי לקראתו.
רוחצת גופי במי האגם השוכן לצד עשבי האדמה, ועוטפת אותי פיקה
אוורירי.
כל בוקר מטפטפת מעט מצוף שושן צחור אל בגדיי, יודעת היא כי
לעולם לא אדע ריח שונה מזה.
אורח חיי שונה במקצת משל אחרים.
עם זריחת החמה, מתיישבת אני על עדן מרפסת העץ הישנה עם סיגר
בפי וג'ין בכוס יין עתיקה שנמצאת במשפחתנו מזה דורות על גבי
דורות שלמים.
גברת מורו תמיד אומרת כי בלילה, כל האמת שאינה נראת לעין
בבהירות היום,
נמצאת מול עינייך לראווה.
אז בלילות מטיילת אני בחורשות השכנות.  
מחוץ לטירה שוכנת אוירה מעורפלת עד עיוורון, ואור הנר לצד
מיטתי מעצים את חיוורונו.
כל צעד או רחש מבין שיחי הקוצים שמסביב לטירה נשמעים בחוזק,
ובחשדנות רבה.
משום מה אנשים אינם חולפים על פני טירתי, ואילו אם עוברים הם,
נתקפים אימה מכלביי הנאמנים אשר רודפים אחר הקורבן התמים
והטיפש.
כלביי הם מהטובים בציידים,
ושומרת אני אותם קרוב לליבי והרחק מאחרים,
משם כך נוצרה תוקפנות רבה מצידם כלפי זרים.
מדי שבוע, מטיילת אני עימם בשבילי ביתי, ולא פעם או פעמיים
מוצאים הם פיסת נייר,
נעל קרועה, תחתוני זונות קרועים למחצה.
נותנת אני לכלביי לרחרח את שאריות מגעו של האדם הזר שהשתמש
בהם, ומשחררת אותם לחופשי. הם מעולם לא חזרו בלסת ריקה.
נהנית אני מהמרדף השטני שלהם עד מאוד. האתגר בהשגת המטרה
הפעוטה, ולבסוף:
הגאווה האווילית והכה מתוקה בניצחונם.
אני מלטפת בקודקוד ראשם, מנשקת את במרכז מצחם לשם תודה.
אביריי הנצחיים.

שלוותי הייתה לטעם חיי, מהותם. שהרי כל דבר שהייתי זקוקה לו
נמצא בחדרי.
ספריי היו לתקשורת היחידה ביני לבין העולם ההמוני.
ולא, הוא לא פיתה אותי כלל וכלל.
אך המילים, הדימויים, ניסוחו הגס והענוג רמזו על אכזריותו, על
עושרו, על גדולתו, ועל אופקיו.
אך שלוותי, מבלי ידיעתי, קרסה שביר אחר שביר.

התהלכתי בין חומות הטירה לשיחי הקוצים בקור רוח ונועם.
נשרטת מכל ענף תועה, כל צעד, כל תזוזה.
אם כי לא מפריע לי להיפצע בשם גופי, אלמלא הוא, נשמתי לא הייתה
שרוטה גם כן.
לפתע מבעד לעלים מבחינה אני בצבע בהיר, מתכופפת עבורו, ומבחינה
כי זוהי מטפחת.
לבנה אפרפרה, בעלת ריח יסמין חזק אשר גרם לראשי להסתחרר
מעוצמתו.
הסתכלתי סביבי, ולא יכולתי שלא לחשוב הכיצד מטפחת כה מטופחת
ורכה נפלה בשדה הקוצים, שהרי הדבר הקרוב ביותר שנתקלתי בו היה
תחתוני תחרה מסולסלת ומטונפת.
מעולם לא מצאתי משהו נקי כמטפחת זו.
הוקסמתי.
הנכם חושבים, אשמור אותה לעצמי.
לא ולא, אישה בעלת ריח יסמין עוצמתי שכזה איננה דומה לי,
ומטפחת זו לא הייתה נאה בעיניי כלל. אפילו מעט מוחצנת בנשיותה
הנשפכת, גאוותנית ללא חרטה או התנצלות.
אישה מיוחסת, לא פחות ולא יותר, חייכתי לעצמי.
צביעות נשפכת מעתירות המטפחת, עשיית יד.
נזהרתי שלא לפרום אותה, למרות רצוני הרב,
שכן לא כל יום אפשר לקרוע דבר יוקר,אומנותי, ויומרני מאין
כמוהו.


לקחתי אותה בידי, בשבריריות בכדי שלא תאבד במשב רוח את ריחה
הטורדני, והישר ניגשתי לבלשיי הפראיים.
בראשונה נבהלו מריח שכזה,
אלכוהולי ומעט יומרני,מתנשא מהטבע.
אך הבינו לכוונתי חיש מהר, ניתקתי אותם משרשראותיהם, ורצו הם
לחופשי,
בירכתי אותם לשלום והצלחה.

ימים שלא ראיתי זכר מהם.
חשתי סוג של דאגה בסיסית להיותם, אך אמונתי בהם לא התפקפקה
לרגע.
וביום השישה עשר, החלטתי לצאת לדרכי, לעלות על עקבותיהם לשם
שינוי.
מעולם שלא התהלכתי כה רחוק מטירתי, בשעות הבוקר.
ראיתי אנשי הטירות הסמוכות שולחים יד לברכה אחד לשני,
ולא התחרטתי על כך לרגע קט שאינני מיודדת עימם,
אנשים צרים, טורדניים, וחייכנים.
והנה,
בקצה השביל הפרחני המוגזם, שוכבים הם כאלכסנדר מאושר.
בין הצבעים המובהקים, לדשא הירוק להבחיל,
אפילו לאדמתם החולית היה צבע שמח.
נתקפתי חלחלה מהאושר העיוור סביבי, וצעדיי נהיו למהירים יותר
ויותר, עד ריצה.
בעודי מתקרבת רואה אני קערת עץ חדשה לצד בהמותיי הישנוניות.
ובתוכה: בשר חתוך בצורה שווה, ללא עור, וללא עצמות.
נדהמתי שהרי, לא היה להם כל צורך לצוד את חיה זו,
ובשל כך שוכבים ללא מעש לצד קערה ובשדה מתוק ולבבי.
חמת זעם פירפרה בתוכי, ובחרון אפי צועדת באחדות ואיום, לפניי
לדלת.
ברעם הכעס בתוכי לא זכור לי אם השמעתי קול,
אך הדלת נפתחה.




והוא עמד מולי.
אדם בעל תובנה ממבט ראשון, נמוך קומה, אך ראשו מרחף לו אי שם
בעננים.
איש בעל מוניטין נרחב לפי מראה עיניי.
חליפת פישתן מחויטת, ללא קמט, עם חיוך מעט זהוב.
לא יכולתי שלא להתגרד מחלקלקותו.
הוא נראה לי כנחש מסודר היטב, מטפחת דומה נמצאת בכיסו השמאלי,
ולרגע, הופתעתי כי זה האדם אשר שבה את אביריי.
אך הבנתי הכול כאשר פתח הוא את פיו:
-"ברוכה הבאה, מיסיס..?"
-"מיס. או יותר נכון, ליידי. ליידי אוף וונג'ין."
-"זה תענוג, שמעתי עליך מעטות, אך נפלא לראותך בעיניי שלי."
-"הלא כן? באתי מסיבות שאינן חברותיות. רואה אתה זאבים
בחצרך?"
-"הו..כן, בחרש הליל שמעתי את יללותיהם, הנחתי כי רעבים הם, אז
הגשתי להם בשר משולחני. חברותיים עד מאוד יצורים אלה, אינם
צפויים כה, אך ידידותיים עד מאוד."

בשלב זה, דמיינתי את גרונו משוסף, כאשר הוא תלוי בצורת ישו
כאשר מסמרים אוחזים בו.

-"כמה נפלא. תודה לך שטפלת בהם, אך אין צורך. מאומנים ובריאים
הם על ידי השגחתי."

-"בסדר אם כך, מיד אשלח את הנערה לקחת את דבריהם."

-"אילו דברים?"

-"כמתנה צנועה, הענקתי להם צווארונים. חשבתי כי יהיו שלי. אך
אוי, טעיתי במסקנתי הפזיזה. על כך סלחי לי אני מקווה."

רכן הוא לאחוז את ידי ולנשקה.
אך ברחה היא מאחיזתו, ונשלחה אל מאחורי גבי.
שהרי איני רוצה לחלות בפריחה מיצור מטונף שכמו זה.

-"הו, גברת סנקרו? אנא ממך הביאי את דברי כלביה של ליידי
וונג'ין.
אז, מיס יקרה, נכון? מדוע אין לליידי בעל? שהרי את נראת בשלה
ומוכנה לברית הנישואין.
האין מחזר אחד, מבין הרבים אני בטוח, שמצא חן בעיניי אישה
משובחת שכמותך?"

אמר וליקק את שיניו הבוהקות, בעוד עשה זאת עלה באפי ריח מושק
חריף של אלכוהול, וגבריות מחוספסת עד מאוד. אם כי שמר על
גילוחו חלק, זה רק הבליט את לכלוכו בעיניי.

-"ענייני אישים הם אדוני החטטן. שהרי אינך רואה אותי שואלת
לשלום אשתך.
האם ידוע לך כי פלרטוטך יוביל אותך לצרות צרורות? שכן, הנך
יודע, כי אנוכי מודעת לגודל איברך הפעוט, ולגאוותך העצומה.
מדוע לך כי אפגע בשניהם?"

הסתובבתי ללכת אך לפתע...




כלביי אינם.
הסתכלתי ישירות לעיניי האדון, פניו היו לבהירות, ונימי דמו
בעיניו חסמו את לובן.
-"מה שמך אדוני?"
-"שמי רובן מ' פרו."
-"אנחש כי המ' היא עבור:מוג לב?"

החזיר החל לגחך מתחת לאפו, כמתנצל.

-"דוקרת את אותי, לשון חדה, כזכוכית שבורה. אולי מכאיבה אך
עדיין שבורה."

-"אמור לי היכן הם ונסיים שיחתנו בסימפטיה מוחבאת."

-"היכנסי נא."

-"אוותר על תענוג זה, ואקבל את הצעתך לפעם אחרת. כל מה שחושקת
נפשי היא בידידיי הפרימיטיביים."

-"שבי עימי מעט, ותקבלי את חיות מחמדך בהרף עין, רצוני הוא רק
להכירך ותו לא."

נכנסתי באי רצון.
ריח עור מת, וצבע יבש הציפו את חושיי.
התבוננתי בציורי שמן הישנים והמשעממים, של דורות במשפחתו.
נראה כי לא השתנה דבר. סבו היה לברון מטונף ידיו מתאוות בצע,
אביו היה לגנרל חמדן, זקן, ובעל סטיות.
וגם בנו יהיה לתפוח רקוב ככולם.
אילו הייתה בי טיפת רחמים, אוקיינוס היה נשפך על חיו הפתטים.
הסתכלתי סביבי,
על הקירות תלויים באופן שווה ומדויק ראשי חיות מפוחלצים,
ולצידם מעט מידע על הזמן והמקום שבהם נרצחו.
ליד חדר השינה המלכותי,
רובה ציידים עטור גביעים, אבני טוב.
המבט בפניי החיות, מופתעות אחת אחת על מותן הקרב.
עיניהם הביעו הערצה אשר נכפתה עליהם.
שמרתי על מרחק סביר מן הכניסה, ידעתי שלא אשאר לזמן רב.

רובן מילא את עצמו מחמאות, ואת כוסו מילא בברנדי יקר.
אפילו משקה אמיתי איננו מסוגל לשתות.
סיפר הוא על מסעות הציד שלו, על שאיפותיו, על יתרונותיו.
לרגע לא ציין כל חסרון, כישלון כלשהו.
אך הוא לא היה צריך.
ראיתי זאת מיד.

בעוד מזיין הוא את דרכו במוחי, נודדת מחשבתי לגעגוע.
הבנתי כמה אינני מחמיצה דבר מחוץ לחדרי, והשתוקקתי לרגע שרגלי
תהיה מחוץ לדלתו,
ויקיריי עימי.

-"שמעי אותי, מברבר על עצמי ללא הפסק. מה עיסוקך העיקרי
יפתי?"
-"טבק."
-"סליחה?"
-"מגדלת ומוכרת טבק אנוכי."
-"האין זה מקצוע מעט...אהמ..לא ראוי לאישה מקסימה?"
-"אינני רואה זאת כך. מתי אקבל אותם?"

מבטו המלוקק הסגיר מחשבותיו, אדם מלבד גברת מורו לא נגע בי
מעולם.
וזה לא עמד להשתנות בשל ג'נטלמן עם בעיית התנהגות קלה.

-"את תקבלי אותם מאוד בקרוב..."

הסתכל עמוקות לתוך חריץ מחשופי, וטיפות זיעה נמרחו על קצוות
פאות שיערו.
גוון אדמדם וחזירי מאין כמוהו השתלט על עור פניו.

-"את עושה רושם של ליידי מיוחדת במינה, כן כן.
מהסתכלות ראשונית רואים זאת יקירתי. השמלת משי שחורה הגזורה
בצידה,
חיוורות פנייך משקפות את אי אהבתך לשמש היוקדת, ולסביבה.
הידוק מחוכך אשר תענוג לצפייה. כמה שאת נראת טהורה מטבעך."

-" אני בטוחה שמילותיך מקסימות נשים, אין ספק. כך כמו שציינת,
מיוחדת אני במיני.
אך אינני מעוניינת לחלוק עוד מילים עם אדוני, כאשר מילותיו
שוטפות את אוזניי זימה ותאוות בשרים שאינני מסכימה, עכשיו אם
לא אכפת לך..אצא לדרכי..אין דבר שמחפשת אני כא..."

נשמתי נעתקה, למה רואות עיניי, בכל מובן המילה.



מעולם לא האמנתי בסיפורי הבל על אהבה.
אך לא יכולתי שלא ליפול למראה עיניי, שכן, הבנתי כי לא ראיתי
מימי כה טוב וברור.
הערכתי לא הוענקה למר רובן, ובצדק.
בגדיו היו מבחילי נשמה, אישיותו הייתה לדביקה, ומראהו היה גרוע
מכך.

אך איזו נסיכה לבבות תלושים החביא בביתו.

עיניי נפקחו כראו לראשונה את אור השמש, את נפלאות הטעם, את
מגוון הריחות בשללם.
אך קולו של רובן הוציא אותי מכל כלל ריכוז, או ארור יהיה...
-"אני חי כאלמן, סופר לך? לכן אל לך לדאוג לגביי נאמנותי,
ועקשנותי כמובן."
הנהנתי בראשי בכדי לצאת מכל חובה,
ומילות צרודות בקעו מגרוני, מצבי היה אנוש
-"אה..נפלא..אמור לי, מי הנערה המקסימה המהלכת בביתך?
הלא נימוס בסיסי הוא להכיר בינינו?"
-"אה..כן, כמובן...כמעט ושכחתי, טיפש שכמותי. ליאונה? הגיעי
הנה מיד."
-"כן אבי?"
-"ברצוני להכיר לך אורחת מאוד..מיוחדת. ליידי אוף וונג'ין."
ניסיתי לחייך, אך כל מה שיצא מפי היה גיחוך עלוב שנסטר תכף
ומיד.
-"תענוג גברתי."
-"התענוג שלי הוא, עלמתי."
בעוד לוחצת אני את ידה, ניסיתי לאחוז בכולה.
ובעייתי הייתה העזיבה. עורה היה מחוספס במקצת, מעט משופשף,
ואהבתי זאת.
אך גב ידה היה קטיפתי ורך.
השתוקקתי מיד להניח את ידי ליד אפי, בכדי להריח את הסבון
מידיה, שעימו כיבסה.
אך שלטתי בעצמי היטב.
שיערה? חום עם גיצי בהירות מן השמש, יפה ומלא חיים.
עור פניה ענוג, ולבושה? עד המלכות.
היא הדמות שראיתי בדמיוני כאשר הרחתי את המטפחת.
המטפחת הזו שייכת לה.
פינוקה ניכר לעין בצורה בולטת ביותר,
שחצנותה המובהקת מרחפת מעליה כענן סערה,
ואביה מרעיף מחמאות, אהבה, ומתנות לרוב.
ושואלת אני:"הייתכן כי מיצור כה נאלח ונתעב יצא טוהר השלמות
שלפניי?"
היה בעלמה משהו לא נגוע, אפילו בתולי ואף קדוש.
רצוני היה להשתחוות לתומה,
רצוני היה ללכלך אותה במיניותי המטונפת.
שלי תהיה.

חשתי בסחרחורת קלה, ניחוחה המתוק החל להתמקם מתחת לעורי.
הוא לא נטש אותי ולו לרגע אחד.
הנני במקום זר, אויב, וחם מדי לטעמי.
אך אינני רוצה ללכת לדרכי, כמו זאטוטה זבת חוטם חוצפנית.
שותה עוד מהתה, מהופנטת על ידה, וקולו של רובן ניגן ברקע,
מדי פעם הרגשתי בידו נוגעת בירכי, מפלסת את דרכה מבין קרעי
החצאית.
וכן במפתיע, לא הסרתי את ידו.
עניתי לו בקרירות, ואילו רק מתי שריכוזי בה בהחלט הופרע.
התמקדתי בתנועותיה, מתבוננת בצעדיה, רק בכדי לטעום מעט
מאישיותה.
לדעת את האהוב על ליבה, ואת השנוא גם כן.
להבחין בהתבטאותה הפורייה, וללמוד על החרסינה היקירה שלי.
שלי.
התבוננתי ברובן בעיניים גועשות בשצף קצף.
הבנתי כי עלמה מופלאה זו שייכת לו, וכי לעולם לא ירשה זאת.
הריני אישה,
אוי הוריי הטועים, הלא יכולתם לעשות דבר אחד באמת מופלא
בחייכם?
לא יכולתם להולידני זכר? זו הייתה לבקשתי היחידה מכם אנשי
אנוכין וחרפה.
מבטי צנח לכיוון שטיח הפרווה, המפרפר בדמיוני מכאב.
"כמה עבור עלמתך אדוני?"
הסתכל הוא בתדהמה רגעית ומיד צחקק בקול רם.
"אכן, יש בידי נערה פנטסטית בקיומה, מטפלת בחסד היא את אביה
הזקן.
אם כי לא למכירה היא. אם כי..."
ראשי התרוקן ממחשבות,
ולרגע אחת האמנתי אולי לשבריר השנייה ..
"מוטל אני למכירה, מחיר גבוה אכן, אך עבורך מון שרי, לא כלום
יעלה, דבר לא.
ואף אשלם לגברת לקבל גבר צנוע המרכין ראשו עבור ידה,
כל מחיר שאביה ידרוש."
"אין צורך בכך, אנשא לך."
המחשבה שלא אראה אותה בשנית ליקטה את הגיוני, מוסרי, ומראית
עיניי.
וכך הסכמתי להצעתו,
מתבוננת על האישה שאבלה עימה כל שארית חיי,
מסדרת את פרחי החצר שנראו כה עגומים לצידה.
נישאתי לה.
והתענוג שנפשי חוותה היה לבלתי נשכח.
"הו אכן אני העשיר באנשים, רק כאשר יהלום כה מנצנץ שכמותך
לצידי, את תהיי למלכה.
אעשה כל רצונך, משאלתך לפקודה, אי נוחותך תהיה לי להטרדה,
וחוסר אושרך יהיה לי למוות."
קם מברכיו, ונשק לי על שפתיי...
נבהלתי מצעדיו, וגופי רכן אחורה באינסטינקט עדין, אך חייתי.
"אפשר להבין יקירה, הרי הכרנו זה הרגע, את תתאהבי בי, זאת
תראי."
מה היה באפשרותי לעשות?
חייכתי לדמותו והמשכתי בתחקיר בתו האיומה, אילו רק ידעה את אשר
הקרבתי עבורה.
אילו רק ידעה.

יום למחרת,
היה עליי להתכונן לחתונה השחורה של אנוכי.

אחר התווכחויות רבות, הסכים רובן לרדת מעמדתו, ואפשר לי לחזור
לחדרי.
ידעתי כי זו הפעם האחרונה.
הלכתי בין התעלות, שבילים, והשדה,
הליכה אחת אחרונה.

איזו אישה טיפשה מקריבה את כל היקר לה מכל עבור אדם?
אישה המאוהבת עד עומקי נשמתה החסרת אונים בנערה.
הכאב הצורב ביותר אשר היא יכולה להעלות על דעתה.
ידעתי כי לא אוכל לחיות מבלי לראות אותה בשנית.
בעודי מהלכת, מכה באבני השביל הצידה,
ומפנה מקום להליכה האחרונה לבדי.
צעדיי היו ברוגע אשר התפשט לו,
כאשר התבוננתי אל מול דלתי.
רעדתי מפחד העתיד,
בשקט, ובשלווה-
נדמתי.

התעוררתי בקצה חדרי אוחזת בקצה מיטתי כמקלט.
הרגשתי לכלוך רב מעפר הגינה, ומניפולציה.
דחפתי רגשות אשם אל מתחת לשמיכתי.
חדרתי לתוכי בחוזקה, עד כאב מר וזר.
לא אסכים כי גבר ידע אותי טהורה,
לא הוא אשר יגאל אותי מבתוליי,
זאת נשבעתי בצעירותי, לגופי.
בוקר בהיר היה, לעזאזל.
לכלכתי את בגדיי,
לכלכתי את גופי,
ונשמתי עד
לטיהורה




רובן החל לרחרח באשר משפחתי, לא ידע דבר עלי.
וכן, לא הוא היה לעיוור היחיד.
התלהבותו הילדותית העיקה על בגרותי,
רצונו היה, חתונה מפוארת מאין כמוה.
אלפי איש בדוכני שיש לבנים,
שמלת סטן בוהקת העניק לי,
בכדי ש"עיניי יבלטו בצחור הלובן".
ביקשתי כי גברת מורו תעניק אותי לאדון.
הייתה היא לאב ואם עבורי, מילאה חלל שלם בילדותי.
גברת מורו רוחצת גופי בפעם האחרונה,
מרוקנת את מיכל המים לאמבט, ומטפטפת שתי טיפות שמן,
בדיוק כפי שהייתה עושה לפני שנים.
ובאמצעות מברשת נוקשה, מסבנת את גבי.
גברת מורו, נראתה כחשה בהקלה מעצם עזיבתי.
התחילה להרגיש היא בהתבדדותי מהחברה,
ושמחה היא לראות כי טעתה.
עכשיו הזקנה יכולה לחיות את חייה ללא אחריות,
כי גם את חייה של המסכנה רצחתי.
מי ירצה להתחתן עם אומנת עלובה אשר מטפלת בילדה?
אך אינני ילדה יותר.
לא עוד.
מתחתנת אני בעוד כמה דקות ספורות.
דפיקה על דלת הברזל.
-"מי זה שם המפריע להתארגנות הכלה? "
שאלה גברת מורו בקול מוזיקלי וגבוה.
-"סלחי לי גברתי, בידיי שמלת הנישואין."
בקע קול עדין ומוכר מעבר לדלת,
-"אם כך, הכנסי נא."
הייתי בעירומי וחיכית עבור שמלה זו.
אך היא הייתה לחסרת משמעות כאשר ראיתי מי הביאה עימה.
נכנסה היא מכסה את עינייה בעדינות,
-"הנה לך, בטוחה אני כי תתאים לך היטב."
-"הורידי ידך."
-"יודעת אני כי אסור לראות את פני הכלה לפני תחילת הטקס."
-"חוק זה נועד עבור החתן בלבד, יקירתי."
הורידה באיטיות את ידה, ופקחה את עיניה,
ונותרה בפה פעור.
-"מה קרה נערה? מעולם לא ראית גוף אישה? הלא התבוננת במראה
מעולם בעירומייך?"
-"לא. מעולם."
-"האם באת להעניק לי את שמלתי או שמה להביט בגופי?"
-"אה, כמובן, הנה."
-"רב תודות לך."
מראה השמלה היה לנוח וקליל,
אך כאשר הנחתי אותה על גופי, העיקה והייתה לכבדה משחשבתי.
מגרדת ולוחצת. עוצרת את מחזור דמי ללא רחמים.
בצאת ליאונה, הסתובבה לכיווני ופלטה משפתיה הורודות:
"אינני נערה. צעירה אני ממך, אך בתקופת זמן מועטת בלבד."
חייכה, ויצאה בסערה.
חוצפנית מעט, חשבתי לעצמי, מקסימה היא בעיניי ללא ספק.

לא עבר זמן ומצאתי את עצמי צועדת על שובל השמלה וכמעט מועדת,
גברת מורו לצידי, מחזיקה בכדי שלא אברח בצרחות.
אנשי מסתורין מסתכלים בי מהלכת,
פני שפופים לסנדל עקב שחורים.
הליכה זו נראתה כנצח חולני.
מלפניי אדם לבוש מדי עשירים,
מצדדי חיוכים צבועים של מבוכה,
ומאחורי דלת החופש.

בחירתי הייתה ברורה מאליו.



הסתובבתי במהירות הנראתה לי איטית מאי פעם,
הכנתי את שמלתי לריצת החירות שטומנת אני לה,
עזבתי את ידה של גברת מורו ההמומה,
ובעוד לוקחת את הצעד אחורה,
עיניי נפגשות עם ליאונה.
המחזיקה למעשה את שובל שמלתי,
המבט בעיניה,
הקפיא אותי במקומי.
רגליי דבוקות על השיש החלקלק.
חייכתי.
מזה שנים שלא חייכתי באוויליות חולמנית שכזאת.
התקרבתי אל נערת הפרחים המשונה הזו.
וחיבקתי אותה, אימצתי אותה כה קרוב לליבי.
שאבתי ממנה אנרגיה עבור העתיד.
כך במשך זמן מה.
-"ליידי?"
-"כן יקירה..?"
-"אני סבורה כי זהו לא הזמן או המקום לחיבה אימהית..."
-"מה כוונתך?"
הרמתי ראשי והבנתי כי כל המבטים על אנוכי המחובקת.
נרדמתי על כתפיה המנומשות,
תרדמה מתוקה כה.
-"צודקת את בהחלט."
חייכתי שוב במבוכה,
ופניתי הישר קדימה, בראש זקוף.
בהקרבה אמיצה עבור אהובתי.
אפי היה בשמיים,
הרגשתי כדון קישוט הנלחם באויביו הדמיוניים עבור נסיכתו.
למרות שלא נלחם הוא בדבר,
ניצח.

הטקס היה לשובה לב,
כל כך רומנטי שרצוני היה לקשור צווארי ולהתנדנד מהעץ הגבוה
שם.
רובן הכיר לי גנרלים זקנים, אנשי תפארת וזוהר נפשי מאין
כמוהו,
בעיניי עצמם כמובן.
הייתי עסוקה בלהבחין היכן ליאונה,
בין קהל הסמרטוטים המזוקנים הללו,
חיפשתי מעט אור נועם ונעורים.
לפתע רובן קיפץ מול עיניי,
אפילו לאור הנרות, המדים היוקרתיים, החתונה המדהימה ביופייה,
הוא כה מכוער.
-"נהנת את כלתי החדשה?"
-"או..אין בפי מילים לתאר את דבר זה..."
-"הידד, השארתי אותך אילמת."
-"אך במוחי יש ועוד יותר..."
-"מה אמרת יקירה?"
-"שאלתי למיקום ליאונה הקטנה."
-"מקום היותה הוא המטבחון, שם פוגשת היא עלם צעיר, בעלה
לעתיד."
-"סליחה?"
ליבי נמחץ בין מילותיו.
-"בואי נא, אכיר לך את בעל הקסם הצעיר."
-"כולי צפייה."




נדחפנו מבין הקהל הלא מוכר לקירות האולם.
רובן אחז בידי, ידו הזיעה מהתרגשות מגע עורי,
אך אחז הוא בה בחוזקה.
רובן הכניסני למטבחון, בו אלפי עוזרים ומשרתות.
ובלב החדר רואה אני בלורית כתומה זוהרת.
אדם כתום? חשבתי לעצמי.
רוצה הוא שידוך לבתו השברירית אדם כתום?
-"הכירי נא, האדון שפין."
איש מוזר, שמו ומראהו.
-"אדון פרו הנכבד, משתתף אנוכי בשמחת נישואיך."
רובן הנהן בראשו לאות תודה.
-"ואף שמח אני לפגוש בבתך הנאה למראה..מאוד.."
ליאונה אף לא הבחינה במחמאתו לרגע קט.
רובן אחזיק בכתפו של העלם ולקחהו הצידה.
-"ליאונה ענוגה, מה לך ולבחור זה?"
-"אין אני יודעת דבר. מהלך סביבי ומבלבל שכלי."
-"אביך ציין כי בעלך יהיה, הייתכן?"
-"אם אבי אמר, מי אני לפקפק במילותיו?"
-"רוצה לחיות עימו?"
-"לא אינני, אך אעשה זאת."
-"אינך צריכה לעשות דבר בניגוד לרצונך."
-"מדוע לא?"
-"משום שאם הדבר אינו מסב לך אושר, יכולה את לסרב."
-"הו באמת?"
-"אכן."
-"ליידי, את מתעבת את אבי. מה לך ולדבריי כזב של אושר?"
-"אינני מתעבת את אביך ליאונה."
-"אך אינך רוצה בו. אל נא צביעות הפגיני כלפיי, אילו היה
ברצונך אושר, לא עימו היית מתחתנת. אנוכך יודעת זאת היטב."
הסתובבה היא לדרכה,
איני יודעת מה השתלט על גופי,
אך הכאתי בחוזק בשולחן העץ החף מפשע.
-"נשותיי! מדוע עוינות חשתי מכן?"
-"אין כל עוינות בסביבה אבי. בדיוק כוונתי הייתה לשאול
לשלומכם."
חייכה היא חיוך מזופת.
רגשותיי היו למעורבים,
ידעתי כי מקנאה היא, אף אם מעט.
אך זעמה הופנה ישירות כלפיי, ולא היה זו כוונתי.

-"תהלך לצידי מר שפין, אראה לך את חדרי."
אמרה בקול שצרב באוזניי.
צחקקה בהגזמה אכזרית,
ויצאה.