חריקת קולות אדם ומפלצות מתכת ברחוב עמוס (או אולי מפלצות אדם
בקולות מתכתיים), שפה אחרת ומקום חדש - ובכל מקום אותו
החיזיון.
אולי משום שבכל מקום בו איני שייכת לחלוטין, נותר הנוף רקע
לאירועים השוטפים, ולעולם לא ממש חלק מהעלילה. או אז, כשאני
תלושה באמת, לפעמים אפילו לבד, השוני מתעמעם והעיניים מגמגמות
משהו על עייפות. ודוקא שבעתי, וכבר אין הצימאון הזה לחידושים -
וכל תחנות הרוח בהן נלחמתי בעת ההיא עוד מוסיפות לעמוד על
תילן, ותמיד הן רחוק מכאן, בכל זאת, אי שם... ואם אצא לקרב
יהיה זה מפני אימת השעמום ואתגר שיוף החרב החלודה -  -

ומה אם השאלות שהיו מבצרך אלפי פעמים יתפוררו לבולי מכתבים
שאינם אומרים דבר על מצבך; רק היכן אתה נמצא, לדעתך, ואולי מעט
מהמדוע. על כל השאלות החדשות, הכורות מערות וגבים, לא תוכל
להשיב מתוך המרחק וחוסר הוודאות: רק למחות, לקוות, ולהדחיק.
צלילי התרבות וריחות האוטובוס מתפתחים לתמונה בשער יומן המסע,
אני מחייכת, אתה מחייך, גם תסמן "וי" מדוייק על מטרה כזו או
אחרת - ותמשיך למקום אחר. אולי כדי לא לשקוע בהתקשרויות אמת,
כדי לא לבזבז זמן, כי יש עוד מה לראות, ובעיקר ממה לברוח.
האם גם אני בזה קבורה?
כי כן הזמן מאחרי גוסס בוואריאציות מלודרמטיות: בסצינות
בדידות, מרגעי עונג שאין כמוהן, וגם מתוך חרדה גדולה. ודוקא
מתוך סקרנות, ריחוק וזרות ללא כאב או צחוק - בעוצמה תמיד,
ובעוצמה מתמיד.

אתה יודע: הזמן שנותר משתרע לרגלינו כשטיח אדום בכניסה המשנית
לחיים, לחייך שלנו. והם מתחייכים אלינו מרחוק, מפתים, כנווה
מדבר עם ערוב היום בחול אינסופי,  נמס וגלי. "פאטה מורגנה?"
אתה שואל

ראית הרבה. חדש והרבה, אבל גם לא פחות ישן תחת שמיים אחרים.
הישן הזכיר לך את האתמול ופתח את מגירת הספקולאציות לעתיד
לבוא... ולעיתים החדש הזכיר אף יותר.
תודה: היו רגעים בהם מילמלת "הביתה" וגילית שאצבעותיך, מעצמן,
סופרות את הדפים שנותרו ביומן; כמעט רקעת שלוש פעמייך ועל מצחך
נשיקת מכשפה טובת לב. אבל לא חזרת
בכל זאת היית חזק למען עצמך, למען כל שעוד נותר לסיים - לשם
האתגר והחוויה, לשם הנוחות (הישארות אינרטית?!) והשיכחה. למען
מכריך, שיש בהם ציפייה גדולה, ולמען מה שהיית רוצה שיאמינו.
למען אלה שאוהבים, והרבה על מנת לברר אם כן ועד כמה.
כדי לאזן פורפורציות, וגם קצת ללא סיבה.

ועכשיו הדרך מסתיימת לה בעיקול אדיש. אתה צוחק ממלוא הגעגועים,
מרוצה. מימשת ומיצית, ועכשיו רק לנחות. מי יקבל אותך ויישאל את
כל השאלות הידועות? ומה תענה - באיזו אמת תבחר ועד כמה תיטיב
לסלף את שאין עליו תשובה...
האם למשל תאמר לכל עם המטיילים - אלה עם המוצילות על הגב, ואלה
שהניחום בארון וממשיכים לברוח מעצמם ללא גבול על מנת לשוב
למסלולי חייהם מחוזקים... על מנת לחלום את השיבה, על מנת לחוות
את השיבה... האם תאמר שגם תחת שמיים אחרים, בקצה האחר מאוד של
העולם, כמו תחת קורת הגג הפרטית, מחכים החיים עד שתשוב,
בסבלנות שרק הזמן יודע, וככל שתתעכב?!

ואני, אחרי הכל, איך אשוב אני שלא בכדי ללכת, ושוב להימצא?