אני יושבת לי בחדר, ובאמת שמנסה להבין-
איך יצא לי שאני מסוג האנשים שאף-פעם לא יכולים להיות באמת
מאושרים.
האלה שעד שהולך להם טוב, אפילו אם רק הדברים הקטנים מסתדרים,
ישר יקרה משהו שיפוצץ את הכל.
ואז זה הגיע, ופוצץ את הכל. פוצץ את כל החיים שלי לחתיכות
כל-כך קטנות, שייקח לי שנים לאסוף את כולן- בלי לדבר בכלל על
להרכיב אותן מחדש בתור החיים שלי.
יכול מאוד להיות שהכל בראש שלי, שאם אני לא חושבת שהכל ייהרס-
זה לא ייקרה.
אבל אני לא יכולה לעצור את עצמי.
אני אוהבת לחשוב על עצמי ככה, לא בתור אחת שהכל בא לה כל-כך
קל, אז אני גורמת לעצמי להלחם על דברים כל-כך קטנים.
קטנוניות לשמה.
זה כמו בנאדם אחר- שאני לא מבינה אם הוא יושב לי בתוך הראש או
בתוך הלב- זה לא אני עושה את כל הדברים האלה.
באמת שטוב לי עם החיים שלי ועם החברים שלי ועם הכל- אז למה בכל
זאת אני משתדלת מאוד להרוס כל דבר טוב שקורה לי?
אני לא מבינה למה אני אוהבת לראות את עצמי כל-כך אומללה.
זה לא מחשל אותי בתור בנאדם וזה לא מעשיר את האישיות שלי-כל
הסבל הזה שאני גורמת לעצמי הורג בי דברים עמוק בלב ואין לי
יותר שליטה על זה.
לאט לאט אני נהיית פחות איכפתית, פחות חברותית, פחות חייכנית.
ואני רואה את זה-אבל כבר לא אכפת לי לראות את עצמי מתדרדרת.
חיה בעולם משל עצמי.
לא התכוונתי שזה יקרה, לא ידעתי שאני בנאדם שלוקח דברים כל-כך
רחוק.
אפילו עכשיו- אני כותבת את כל ההשתפכות הזאת ספק בשביל להרגיש
טוב עם עצמי, ואני מבינה הכל- כל מה שקורה לי בחיים- ולא מנסה
לעצור את זה.
אני אוהבת את זה ככה.
אני אוהבת להיות מכונסת בתוך עצמי- עם המחשבות שלי, החברים
שלי-העולם שלי.
אני אוהבת שאנשים מנסים לדבר איתי או אפילו רק עוברים לידי ולא
מבינים איפה אני חיה.
אני חושבת שחלק מהעניין של להיות אני זה לכאוב.
זה נותן לי את הטאצ' הזה שעושה אותי אני.
ואף אחד לא באמת מבין למה אני אומרת שאני מבולבלת ושיחכו עד
שהם יכירו אותי באמת-אני בעצמי לא מבינה מי אני באמת, מי מכל
האישיאויות שלי היא באמת אני.
למה לאנשים כל-כך קשה לקבל את זה, שיש אנשים קצת שונים, עם
תחביבים קצת שונים ופרספקטיבה שונה, ובמקום להציק להם- להכיר
אותם- וללמוד קצת דברים חדשים על אנשים אחרים.

אני חושבת שאני צבועה.
יש כל-כך הרבה אנשים עם רקבון בהם- ואני פשוט לא רוצה להתמודד
עם זה- אני לא אגיד להם מה מפריע לי בהם... אני פשוט אסבול
בשקט.
אני חושבת שאני מתנהגת ליד אנשים כמו שהם רוצים ומצפים ממני
להתנהג לידם, חוץ משלושה אנשים- שהם האנשים היחידים שאין לי
בעיה להפתח אליהם באמת ולתת להם לראות גם את כל החסרונות שלי.
אבל לא נראה לי שהם מבינים את הבעיה שלי שאסור שאנשים שאני לא
בוטחת בהם לגמרי יידעו מה החסרונות שלי ומה הנקודות הרגישות,
אז הם לא ממש מעריכים את העובדה ולא יודעים כמה שזה היה קשה
בשבילי להפתח אליהם לגמרי.
בגלל זה גם כל-כך קשה לי כשהעולמות שלי מתערבבים.
כשחברה אחת של אנשים מתערבבת עם חברה אחרת אני מרגישה פגיעה.
אני מרגישה שעוד מעט יגלו מי אני באמת ואני אצטרך להתמודד עם
עצמי מתחת לכל המסיכות האלה ולהשאר לבד.
אולי בגלל זה אני גורמת לעצמי לכזה כאב גדול כל הזמן.
בשביל לשמוע את השלושה האלה אומרים לי בדיוק מה שאני צריכה
לשמוע בשביל להרגיש יותר טוב,
עד שיגיע הפיצוץ הבא.