מישהו פעם אמר, מזמן, שלא אבדנו, כל עוד נשארה לנו תקווה.
וזה נכון, כי לא משנה כמה קשים ומאכזבים החיים יכולים להיות
לפעמים, תמיד נשאר אור קטן בקצה המנהרה...טוב, כמעט תמיד...
מישהו אחר אמר בפעם אחרת, שמסתבר, שהאור הקטן בקצה המנהרה, הוא
רכבת מסע דוהרת בכיוון שלך.
זה מצחיק, האנלוגיה של האור הקטן בקצה מנהרה ארוכה וחשוכה,
שמסמל את שארית התקווה, במיוחד כי אותו אור קטן בקצה מנהרה
חשוכה הוא גם התיאור המודרני הפופולרי למה שקורה כשמתים... אור
קטן בקצה מנהרה וקול שקורא לך ללכת לעברו
זה מצחיק, אבל זה לא מצחיק בצורה שגורמת לי לרצות לצחוק.

במהלך שנות חייו, בנאדם ממוצע נתקל ומתמודד בבעיות מסוגים
שונים ודרגות קושי שונות, בהצלחה כזו או אחרת, ולפעמים ללא
הצלחה בכלל, אבל לפעמים, כאשר נוחתות על ראשו של אדם, צרות
רבות מכפי יכולתו להתמודד, הוא מתיאש ואותו אור קטן בקצה
המנהרה(שבשלב הזה אתה כבר מקווה שיתגלה כרכבת, משאית או לפחות
קטנוע) כבה, ומשאיר אותך בחושך, וללא תקווה.

הרבה פעמים, האור המטפורי הזה, מסמל בעצם בעיות שנמצאות בעיקר
בראש, אבל המוח האנושי, הוא דבר בעייתי, שכן כל מי שאנחנו, כל
מה שאנחנו חושבים ומרגישים, כל מה שעבר עלינו, החלומות
והשאיפות, זה הכל, בראש שלנו, ולכן, גם בעיות שנמצאות "רק
בראש" הן אמיתיות. והאור, גם הוא, הוא רק בראש, הוא הרי לא
באמת קיים במציאות, אין בשום מקום את אותה מנהרה שבסופה זוהר
אותו אור של תקווה, האור הזה הוא בראש, ולכן, גם בעיה שהיא
"בראש" יכולה בהחלט לכבותו.

ומה קורה כשכבה האור האחרון...

חושך

חושך כזה שרק עיוורים מכירים, כי החושך של אלו ביננו שהתברכו
בחוש ראיה מכירים, הוא אף פעם לא אפל לגמרי

אבל יותר גרוע מהאפלה, כשהאור כבה, יש גם דממה, כזו שגורמת
לבטן להתהפך, כזו שהיא כ"כ חזקה, כשגם אם תצרח במלוא כוחך, איש
לא ישמע, כמו בחלל, גם בדיכאון, איש לא יכול לשמוע אותך צועק.

אתה בחושך ובדממה, איש לא יראה או ישמע, כבה האור האחרון.