"פגישה, חצי פגישה, מבט אחד מהיר,
קטעי ניבים סתומים - זה די...
ושוב הציף הכל, ושוב הכל הסעיר
משבר האשר והדוי.

אף סכר שכחה - בניתי לי מגן -
הנה היה כלא היה.
ועל ברכי אכרע על שפת אגם סואן
לשתות ממנו לרויה!"

רחל
תל-אביב, 13.4.25

ארבע שנים חלפו להן כלא היו.
ארבע שנים.
והנה - לאחר חודשים שלא ראיתיך -
הופעת.
איני יודעת אם היה זה משחק אווילי של היושב במרומים, אך אסור
היה לך לבוא.
ארבע שנים השתוקקתי למבטך, לחיוכך, לליטופך...
אמרו שהזמן יעשה את שלו, אך המצב רק החריף -
התאהבתי בך.
וכשעזבת - נשמט ליבי מקרביי
והתרסק.
כמה עצובה הייתי שלא אוכל לראותך יותר, אלא אם כן ניפגש
באקראי.

ידעתי בלב שלם שתבוא באותו יום, אלוהים יודע כמה ייחלתי לראותך
שוב.
לבשתי את בגדיי החגיגיים ביותר, וכמהתי שתראה אותי ותבין את
הנסתר בי.
אך מאידך גיסא, "רחוק מהעין - רחוק מהלב", וכמה שפחות אראך,
פחות אחשוב עליך, ואוכל לשוב לחיי.

ובאת.
וברגע הראשון שראיתיך - הרוגע החל לגעוש, ולהציף את גדותיי,
וידעתי, פשוט ידעתי -
שלא הפסקתי לאהוב אותך.
ושוב נעצבתי, כי הבנתי, ששוב לא אראך זמן רב,
וידעתי,
שלא משנה כמה זמן לא אראך -
אש אהבתי אליך לא תכבה.










תודה רבה לרחל שהיוותה לי מורה רוחנית, ושהראתה לי שאפילו
אחרי 78 שנים, העולם פשוט אינו משתנה, ואנשים חווים את אותם
הרגשות.
ותודה רבה לך, שגרמת לי להרגיש את הרגשות האלה.