שירים מיום הזיכרון לשואה ולגבורה


קריין ב'

קריין ב' של סצינה 3,
התלונן בפני שאי אפשר לראות את הטקסט.

חשוך מדי,
שם בפינת הבמה,
איפה שאמרתי לו לעמוד.
הוא אמר שהאותיות קטנות מדי,
ושאין מספיק אור.
הציעו לי שנדליק עוד פנס,
או אולי נשים אחד על הדוכן שלפניהם.
אבל אני חשבתי,
וזאת על אף ששמרתי לעצמי את המחשבה,
שיש בדיוק מספיק חושך.
בדיוק מספיק בשביל יום השואה.

שירים פשוטים

אמרו לי שאראה דברים אחרת.
אבל מבעד לצעיף של חצי שעת שינה,
הצפירה ביום השואה נראית רק כעוד שתי דקות.
אולי זה היה הטקס,
אולי זה היה בגלל שחשבתי על עשרות דברים אחרים.
אבל בשיר שכתבתי בזמן המסע,
ובו התנבאתי על מה אחשוב ביום השואה שאך זה חלף,
היו רק נבואות שקר.
אבל למה אני מופתע,
תמיד אמרתי לעצמי שהשיר ההוא לא היה שלי.

אחרי המסע,
נדמה לי שנותרו לי רק ידיעות,
ולא רגשות.
בתוכי יש קריאות מדורות קודמים,
אומרים לי "בכה!"
אומרים לי "צעק!"
אבל אני לא מוצא סיבה.

אני מרגיש רגשות פשוטים,
מילים פשוטות,
שירים פשוטים.

"הגחלת"

יש כאלה שיודעים על ליטא,
אבל אני לא.
זה כמו להביט במראה אל העבר,
ולראות רק משהו אפלולי.
"הגחלת" לא בוערת בתוכי.
לא,
בתוכי ישנן רק גחלים קרות.
כאלה שלא השתמשו בהן כבר 58 שנים.

שירים מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל


המובלים ביום הזיכרון

יש כאלה שצועדים
ויש את אלו שעומדים
יש את המובילים
ויש את המובלים.

ואני,
מנגיעה במובילים
ונגיעה במובלים
אינני יודע מה להגיד
לאלה שנראים לי לא מתאימים

ואולי צריך יום למובלים?
עוד צפירה, אולי שתיים
אולי נשבור שיא עם שלוש!
אבל אינני יכול לחשוב על מובלים
על עומדים,
על עוברי אורח,
כשאני צריך לחשוב על דוד שלא הכרתי מעולם

מוקדש לנופלים בפיגועי הטרור ופעולות האיבה

שאלות לחיילת נעדרת

במשך שלוש שנים שמתי לב
שהיחידה שולחת חיילת ביום הזיכרון
החשבתי את זה למשהו
אפילו שהיא לא ידעה מי זה דודי,
שלא נדבר על מי זו המשפחה
אפילו שלא נשארה למפגש השנתי לאחר מכן

והיום היא לא הגיעה
וזה נראה לי תמוה
למה לא שלחו?
האם  פג תוקפו?
האם פג תוקפם?

מחשבות מיתה

אני חייב לציין לטובה,
שביום הזיכרון הפסקתי לחשוב על דרכים למות.
תמיד הילכתי לי בדרכים וחדרים,
ולפתע נתקפתי צמרמורת למחשבה מה היה קורה,
לו הרגל היתה הולכת מעט קדימה,
עת שירדתי במדרגות,
או שהייתי נתקף חרדה,
למראה סנטימטרים בודדים בין להב סכין
ליד ערומה.
וביום הזיכרון,
עת שנשענתי על דלת המכונית מנומנם משהו,
עלה בדעתי שלראשונה מזה זמן רב,
לא חלפה בראשי האפשרות שתיפתח.
נשמתי לרווחה,
והתקדמנו לעבר אזכרה.