ביום כזה, שדמעות צורבות עיניים אדומות ושום דבר לא זז חוץ
מרוח שמקפיאה את כפות הרגליים, אני שואל את הים אם הוא יוכל
להפשיר את העצבות הזאת שגורמת לי לפחד מהמילים של עצמי.
ומה הים עונה?
הים אף פעם לא עונה.
ואתה ממשיך לשאול?
כן. אולי זה מה שיפה בים - שתמיד אפשר לדבר איתו, אפילו שהוא
לא עונה.
שאפשר תמיד לבכות לתוכו והוא לא יתרגש ממלח הדמעות, מלח שהוא
מכיר כל כך טוב.
ומה עם לדבר לעצמך? ניסית את זה פעם?
כל הזמן. אבל הבנתי שזה לא זה.
למה לא?
כי אני נוטה לענות לעצמי, במקום שבו הים שותק ונותן לי לחשוב
לבד.
מחשבה יפה, אולי אני אנסה את זה פעם.
אולי. |
