איך ולמה אירע הדבר לא נשאל מעולם, ונתון הוא, שלאף אחד מעולם
לא היה שום עניין בזוטות.
פסנתרים, על אף כובד משקלם, ואולי אף דווקא בגלל אותו כובד,
נוטים ליפול.
נכון יהיה לומר שמעולם לא נשמע שום סיפור המסבר את האוזן על
אדם, עליו נפל פסנתר, והוא עצמו יצא חי וללא שום פגע.
גם הסיפור הזה- יש בו מן הנורא והמזוויע שבחיי האנוש. וגם
בסיפור הזה סובל האדם על לא עוול בכפו!
את האדם יש להתחיל להכיר מבראשית, כך נאמר בדרך כלל...
ראשיתו של האדם בבטן אימו. כמו כל אדם הנשלף מן הבטן, גם הוא
בכה וצעק ורצה- לא הצליח מכיוון שלא היו בו עדיין יכולות של
אדם בוגר- להבין, מדוע יצא לעולם, ולשם מה? מה תכליתו? מיהו?
למה הוא הוא, ולא מישהו אחר?
שלושת השנים הראשונות סיפקו לו ידע רב על העולם. הוא היה מאוד
מרוצה ושמח, לא היו סיבות שלא ירגיש כך. ארבע שנים נוספות הקנו
לו מסקנות ברורות יותר, ומוחלטות, כמו מי הם הוריו מולידיו,
ומי הוא עצמו.
משהגיע לבית הספר למד בתבונה, והיה לתלמיד השקט, השקדן, והחרוץ
מכולם.
אם חפצים אתם לשאול לגבי מראהו, כך צפוי שיקרה... ידוע שלשקטים
השקדנים החרוצים, כך חייב להיות, יש פגם במראם: עיוות קטן בפה,
צליעה כמעט בלתי נראית, עין עקומה וכו'...
ובכן, מראהו, אם ניתן לומר כן בוודאות, היה מושלם. לא ניתן,
והיו שניסו, למצוא בו אף פגם.
את בית הספר, החטיבה העליונה, התיכון, הצבא והאוניברסיטה סיים
בהצטיינות. הוא החל את חייו לפרנסתו כאיש מחשבים מצליח. מתכנת
בחברה גדולה. לא עבר הרבה זמן, כשנה אולי, ולפתע היה לעוזר
המנהל הצעיר ביותר שהיה אי פעם באגף. כעבור שנה נוספת היה
למנהל הבכיר בחברה.
הוא לא התחתן מעולם, אמר שאין בו רצון להתעסק בשטויות ממין זה,
טען תמיד שחתונה תהיה מטרד גדול הן מבחינת זמן, והן מהבחינה
הכלכלית- גם לעצמו וגם להורים.
גם אהבה מיוחדת לאומנות לא הייתה בו. תמיד התייחס לאומנות
כמשהו שהלא יוצלחים עוסקים בו. עם זאת תמיד העריץ את כל אוהבי
האומנות העוסקים במקצועות הראליים.
הוא המשיך לחיות בבית הוריו למרות שיכל להרשות לעצמו וילה
בחו"ל ובריכה. אמרו עליו כי היה צנוע, אהב את החיים, את הוריו,
והסתפק תמיד במה שיש. מעולם לא ביקש יותר ממה שניתן לו, ותמיד
הרהיב עוז לומר תודה לנשים שונות שניגשו אליו ואמרו כי יש
ויתכן כי הן מכירות אותו מאיזה מקום. "תודה", היה אומר, "תודה
רבה...", ומיד לאחר מכן היה מותח חיוך כה אדיב, אלוהים, כמה
אדיב יכול כבר אדם להיות? ליפול מזה ולא לקום!!! וכמה טיפל
בהוריו, כמה אהבם...יותר מכל, יותר מעצמו, יותר מהחיים עצמם
אהב אותם, ואני אינני מגזים!
לאביו הוא קנה יאכטה. אביו- קשיש הנשען על מקל כדי להסתובב
בבית, מקטרת בפיו, פיאה על ראשו, שפם צהוב של אדם המרבה לעשן
מתחת לאפו- מעולם לא ראה בחייו אף יאכטה, גם לא את זו שקנה לו
בנו, וודאי גם וודאי שמעולם לא נהג בה, איך יכל?
אבל המסמכים המאשרים שהיאכטה אכן שלו, והרישיון לנהוג בה, היו
בידיו. העובדה שכך היה שימחה את ליבו. היה האב הולך בחברת
מכרים ומספר בקול סדוק- "קנה לי בני יאכטה גדולה. היא עוגנת אי
שם, מחכה לי, רק לי. אפילו רישיון יש לי, ראו. היש מאושר ממני
באדם? איזו יאכטה, איזה בן...", ברגעים כאלה היה משתעל בחוזקה,
אוחז בליבו, ומתעלף מרוב אושר. מכריו היו מרימים אותו מן הרצפה
בה נחבט ראשו, ומושיבים אותו על הספה. כשהיה מתעורר, היה ממשיך
את הסיפור כאילו לא עצר בכלל. "זוהי יאכטה עצומה, עם הגה,
תותח, גלגלים וכנפיים...", כאן היה קם, זורק את ידיו לצדדים,
מנופף בהן כמדגים, ושוב נופל בעילפון מאושר על הרצפה.
לאם הייתה שמחה אחרת, לה קנה הבן סט סכינים. ארבעים וארבעה
סכינים מחודדים היטב. "הכל הם חותכים...הכל!!", הייתה מצטווחת
בפני חברותיה, ומיד הייתה רצה למקרר, משם מוציאה פירות, ירקות,
גבינות, מני דגים, ובשרים משונים, וחותכת אותם לאלפי חתיכות
קטנטנות.
ודווקא האנשים הללו, המאושרים כל כך- הכי פחות צפוי היה שיפול
עליהם אסון כה כבד!
אבל כך אירע, כן, דווקא כך זה אירע...
הדבר התרחש בבוקר אביבי ונעים. אולי לא הכי נעים, ולא ברור
לגמרי אם היה זה בוקר אביבי, אבל חם או קר, על כל פנים, לא
היה.
"לעזאזל", צעק האב כשהתעורר, "טוב לי. אני מאוד מאושר!".
"הרגע לך", אמרה האם וליטפה את זרועו, "אתה עוד תעיר את הבן.
הרי הוא עוד ישן. לישון הוא אוהב, זה נעים לו. אם אתה תעיר
אותו, זה לא יהיה נעים. הרי בל נשכח שהוא היה זה שקנה לך את
היאכטה.".
"נכון, אשה", אמר האב וטפח על ביטנו העגלגלה, "את צודקת. עליי
להרגע ולשתוק. על הבן מוטל לישון כעת. הוא עובד קשה מאוד
בעבודה- שם לא נותנים לישון. כעת הוא לא בעבודה. עכשיו הוא
בבית, ואני אתן לו לישון. בעבודה- עובדים. בבית, לעומת זאת
אפשר גם לישון, אבל גם זה תלוי באיפה אתה גר...".
מלמטה נשמע רעש אדיר. היה זה רעש של חבטה גדולה. הבית נרעד.
"לעזאזל", הצטעק האב וחבט על ביטנו בכל כוחו, "תראי, אשה, איך
אנחנו משתדלים בשבילו, שומרים על השקט, והוא עצמו אינו דואג
לנו כלל. איזו מן חבטה היא זו? הלב קפץ לי לגרביים!".
"איך אתה כל כך בטוח שזה הוא שגרם לרעש הנוראי הזה?", שאלה האם
בתימהון.
"אלא מי? חשבי, זקנה, חשבי! אין אף אחד בבית מלבדנו ומלבד הבן.
אני עשיתי רעש? לא! את עשית רעש? לא! אם לא אני ולא את, אז מי
נותר? זוהי מתמטיקה פשוטה!", סיים האב והאדים.
"אולי זה היה מבחוץ?!", ענתה האם בחשדנות, ואף הביטה לצדדים.
"איזה בחוץ? איפה בחוץ? אין עוד בחוץ, האויב היום נמצא מבפנים.
לא שמעת שזה היה מבפנים? הביטי החוצה!".
שניהם הביטו מיד דרך החלון שמעל למיטה.
"נו", שאל האב, "ומה את רואה?".
"יום אביבי ונעים.", ענתה האם לאחר התלבטות עמוקה.
"בדיוק", המשיך האב את טענתו וכבר שמח מאוד לדעת שהוא צודק.
אגב, האב תמיד צדק. פעם אחת ויחידה הוא לא צדק, אבל מכיוון
שהוא תמיד צדק, כולם חשבו שהוא צדק גם הפעם, וכך גם בפעם ההיא
הוא יצא צודק.
"הרעם הגיע מבפנים!", קבע האב.
לפתע נשמעה מלמטה צעקה. "אמא, אבא, הצילו, הצילו, נפל עלי
פסנתר"- זה היה הבן.
האם חיבקה את האב במהירות.
"פסנתר?", התפלא האב. גם האם התפלאה, אבל היא, לעומת האב, לא
אמרה כלום.
היא הוציאה מיד את כלי הסריגה, והחלה לסרוג מהר יותר מתמיד.
האב נעץ בה מבט אכזרי.
"מה את עושה, אשה?", שאל בעצבנות מאופקת, בקול שקט ורועד.
"ובכן, אינך  רואה? אני סורגת.", ענתה האם בקול תמים, עיניה
נעוצות בסריג.
"לעזאזל, אשה, כששואלים אותך שאלה, תעני לעניין! מה את
סורגת?", צעק.
"זה סוודר, סוודר", ענתה האם בבהלה.
מלמטה שוב נשמע קולו של הבן, אך הפעם חלש יותר. נשמע כאילו הוא
מנסה להיחלץ מאיזה בור עמוק. קולו הדהד. "אמא, אמא'לה, הצילו,
כואב לי מאוד, יש עליי פסנתר. אבא, עזור, בוא לכאן ודחוף אותו
מעליי. אמנם, נכון, אתה כבר לא מה שהיית, המלאכה כאן מרובה,
הפסנתר גדול עד בלי די, אך אם רק תועיל בטובך לרדת לכאן, ועימך
הסליחה על הבקשה, אבל הבא לכאן גם את אמא, אולי גם היא תועיל,
וגם אני אשתדל לעזור בדחיפה. יתכן והעניין יסתדר במהרה. אני
אהיה שוב חופשי, אלך לעבודה, ואקנה לכם מתנות. כולנו נמשיך
בחיינו כאילו לא קרה כאן דבר".
האב התבונן בדלת הסגורה על מנעול, והחל לאמוד את המרחק מן
המיטה עד לשם.
"לקום מהמיטה, לשים נעליים, שבעה צעדים עד לדלת, סיבוב של
מפתח, כיפוף של ידית, משיכה של הדלת אליי...", אמר בקול רם
לעצמו, והתבונן באם כשואל.
"הרבה דברים!", פסקה האם.
"עד בלי די", נאנק האב והעווה את פניו.
"אני מוכרחה לסרוג, לא אוכל לקום עכשיו, אני בדיוק באמצע. כבר
התחלתי, להפסיק עכשיו אחרי שהתחלתי זה לא יהיה נבון, לטעמי!
כשאתה מתחיל משהו עלייך לסיים אותו, ולאחר מכן עלייך להתחיל
משהו אחר. כך אעשה גם אני. קודם כל אסרוג. כשאסיים, או כשימאס
לי, אעשה את הדבר הבא. כנראה שאבוא להזיז איתך את הפסנתר- זה,
לדעתי, יהיה הדבר הבא. אבל אתה, שים לב, לא התחלת עוד לעשות
כלום, על כן אתה מחויב לעזור לו. לך, לך ועזור לבננו. תקים
אותו, שילך לעבודה, שיעשה אותנו מאושרים", היא הביטה בעצב
בעיניו של האב שהבין שהכל מוטל על כתפיו כעת. הוא הניח את
רגליו על הרצפה, נעמד יציב, ואמר-
"כל מה שאמרת נכון. יש נקודה בדברייך. נקודה היא הסוף של כל
משפט. אבל לעזאזל, משהו פה מאוד לא הגיוני לי. האם שאלת את
עצמך למה הוא התעורר כל כך מוקדם? הרי מאז ומתמיד אנחנו היינו
מתעוררים לפניו. את היית מכינה את ארוחת הבוקר- חביתיות עם בשר
וירקות, ואני הייתי מביט דרך החלון לבדוק אם זהו 'יום אביבי
ונעים'. היום הכל השתנה; את סורגת, אני רעב, הבן כבר ער,
והפסנתר. שום דבר כבר לא הגיוני כאן", האב נאנח ושם פעמיו
לכיוון הדלת. האם הציצה בהליכתו האיטית של האב, והמשיכה לסרוג
בעורמה. לאחר שירד האב שהיה עסוק בצעדיו לחדר האורחים, משהרים
את מבטו, הבחין בפסנתר. הפסנתר שנראה לעיניי האב היה הפסנתר
הגדול ביותר שיד הדמיון המאוגרפת יכלה להכות במוח האנושי, או
שאולי כך נראו הדברים בעיניי האב שהיה קשיש, קטן קומה וכחוש.
הפסנתר נח על גופו של הבן, מן הברכיים ומעלה. מתחתיו בצבצו מצד
אחד זוג עיניים, ומצד שני זוג רגליים.
"שלום אבא, מה שלומך?", שאל הבן ומצמץ נמרצות. כך חשב לעודד את
אביו להתחיל לפרוק את מטען הפסנתר מעל לליבו.
"בסדר. הכל בסדר איתי, בן. אתה, לעומת זאת, וודאי רעב מאוד",
כאן עיניו של האב נפקחו מאוד. "אני- עליי לא נפל שום פסנתר,
ובטני רועשת מאוד. הקיבה מתהפכת. כשצריך לאכול אני יודע. אני,
אישית, מאוד רעב, ואילולא הפסנתר שנפל עלינו, כנראה הייתי הולך
למטבח ומכין לעצמי חביתיות עם בשר וירקות. אבל עכשיו זה לא
הזמן לאכול, יש כאן בעיה רצינית, והיא- שאתה אינך יכול ללכת
לעבודה. אתה וודאי רוצה ללכת, אף מוכרח ללכת, אך אינך יכול.",
האב הרים את עיניו כלפי התקרה. "איפה הוא כשבאמת צריכים אותו?
אחדול להאמין בו בזה הרגע. זו תהיה נקמתי. חבל שמלכתחילה היו
פעמים שחשבתי שאני מאמין. לא היה בכך שום צורך, ולא הייתה לזה
שום חשיבות."
"אבא, כואב לי", אמר הבן שלא רצה להפריע בשיניים לחוצות ועצם
עין אחת במאמץ גדול..
האב הביט בפסנתר וידע מיד שאין ביכולתו, ינסה ככל שינסה, להזיז
את הפסנתר ממקומו.
"הוא גדול מדי", סיכם האב וטפח קלות על בטנו, לאחר מכן נשען על
הפסנתר, נשמעה זעקה. האב שפשף בידו הימנית את מצחו. "לעולם לא
אצליח להזיז אותו מעלייך, וגם אם כן, למרות שזה כמעט ולא יתכן,
אהיה מוכרח- על אף שאינני רוצה בכך כלל, ואתה הרי יודע כמה אני
אוהב אותך. אין לי הרבה אנשים לאהוב- אהיה מוכרח להכאיב לך
מאוד. ובנוסף לכך, ככל הנראה, אכאיב גם לעצמי. אני חושב שאין
בכך שום הגיון. לי טוב במצב הזה. אם אזיז את הפסנתר, חשוב על
כך היטב, אפילו אזיז קצת, לך יהיה בהרבה פחות טוב ממה שטוב לך
עכשיו, גם אם לא טוב לך כלל. לדעתי אין טעם להזיז את הפסנתר.
אני אמנם זקן, אבל את הפסנתר, לדעתי, אין טעם להזיז. ואתה יודע
גם כמה אני אוהב אותך?! מיום שנולדת, יום- יום אני נוהג לומר
לך כמה אני אוהב אותך. אינני חושב שהייתי אומר דברים כאלה אילו
לא באמת התכוונתי אליהם. חוץ משכל יש לאדם גם רגשות", במשפט
האחרון החל האב כמעט לדמוע, אך לא עשה זאת בסופו של דבר מסיבות
אישיות.
"אתה צודק, אבא. כל מה שאמרת נכון", אמר הבן בכנות, אבל חשב
שאביו טועה טעות מרה. אם לא יזיז האב את הפסנתר, הוא, כלומר-
הבן, ישאר תקוע כך להרבה מאוד זמן. אם באמת היה אוהב האב את
בנו כפי שתיאר, הוא מוכרח היה להזיז את הפסנתר ולהציל את בנו
בכל מחיר. הבן קנה לאבא יאכטה. אבל, מצד שני, באמת יתכן
שכשיזיז האב את הפסנתר, הוא יפגע גם בעצמו. אם ימעד לפתע,
יחליק, יפול, או יתפס לו שריר ביד, או ברגל, ואם יתפס לו הגב,
מה אז? הבן לעולם לא יסלח לעצמו. לא, האחריות כבדה מדי.
"אבא, צדקת כמו תמיד. תמיד צדקת, גם הפעם. חשבתי ושקלתי את
דבריך היטב, והגעתי למסקנות; לדעתי, אני כבר יודע כמה לא תשמח
ולא תסכים לרעיון, אבל אני חושש כי אין ברירה אחרת, אנחנו
מוכרחים להתקשר למישהו שיבוא מיד".
האב נבהל, כמעט קפץ ממקומו, נאחז בליבו, וכמעט קפץ שוב.
"אני לא מסכים", התפרץ.
"ידעתי זאת!", ענה הבן מתבונן באביו שצבע פניו משתנה מדי כל
כמה שניות.
"איך נתקשר? למי? מתי? הקרובים לנו תמיד סמכו עלינו, אהבו
אותנו, לא גבו שכר בעד אהבתם, לא ניצלו, ולא ביקשו מאיתנו דבר,
מ-עו-לם! אתה מבקש לבקש מהם משהו? עכשיו?? האיזון ישתבש! דבר
זה עלול לגרום לקריסה של היחסים בינינו, מפולת! הם וודאי יגידו
שזו כלל לא בעיה ושהם ישמחו לעזור, כמובן, הם כולם אנשים
צנועים, אבל בתוך תוכנו אנחנו נדע שאנחנו חייבים להם, גם הם
בתוך תוכם ידעו, חייבים להם הכל, והרבה מזה...".
"אם כך, אבא, אנחנו צריכים להזמין את מכבי האש, המשטרה, או
האמבולנס. הם הרי, כידוע, אמורים להציל אנשים שחייהם בסכנה,
זהו עיסוקם, לא כן?"
כן, בני. רואים עליך שאתה בני מפני שגם אתה, כמוני, מרבה להיות
צודק. אבל לעומתי, בגלל שאתה בני אבל אינך אני, אתה גם טועה
לעיתים. לכל קבוצת אנשים בעלי תפקיד אותה הזכרת יש תפקיד
מסויים מאוד בהצלת חיים. אם לא היה זה כך, לא היו מחלקים אותם
לקבוצות שונות בעלות תארים שונים. אף אחד- לא המשטרה, לא
האמבולנס, ולא מכבי האש- לא אחראי על הזזת פסנתרים מעל פני
אנשים. יהיה זה מאוד לא נכון, ולא מנומס לדרוש מהם להזיז את
הפסנתר הזה. איך זה קרה בכלל?", שאל האב דרך פיהוק גדול. הוא
הרגיש כי עמד שם יותר מדי זמן. את תשובתו של הבן לא שמע. הוא
הלך למטבח להכין לעצמו נשנוש. הבן לא ענה, מחשבות חדשות
הציפוהו.
"כשאשתחרר", אמר לעצמו, "מיד אתחיל ללמוד לנגן בפסנתר, וכך
אהיה אני מעליו. זהו כלי בעל עוצמה, בעל משקל, ויש לו דוושות.
הוא עשוי כולו מעץ, איני יודע מאיזה, אני בספק שזה משנה בכלל.
מה שבאמת חשוב זה שהוא משויף היטב. הפסנתר הזה- צבעו חום."
האם כבר סיימה לסרוג, דלת חדרה נשמעה נפתחת בזריזות. האם יצאה
בריצה.
"באתי הכי מהר שיכולתי. מיהרתי מאוד, כמעט נפלתי, דאגתי נורא,
סרגתי לך סוודר. הכל בסדר?", שאלה בנשימות קצרות.
"הכל בסדר, אמא. אני בסדר.".
האב נכנס לחדר עם כריך גדול בידו. בעודו לועס, הוא אמר-
"איזה אסון, הא? דבר כזה עוד לא היה כאן."
"כן", הוסיפה האם במהירות. "פעם נפלה לי צלחת מהידיים ונשברה,
אבל מתחתיה לא היה אף אחד. מיד אספתי את כל החתיכות שעפו לכל
העברים וזרקתי הכל לפח, אבל זה מקרה שונה לגמרי", אמרה ושילבה
את כפותיה כמתפללת.
"אשה, למה תמיד את מדברת שטויות? ברור לך שכל מה שאמרת כרגע
אינו ברור?! מה אנחנו אמורים להסיק מכך שמקרה הצלחת שלך שונה
לגמרי מהמקרה של בנך השוכב תחת הפסנתר? אין בין שני המקרים
דמיון! איני מבין מדוע מלכתחילה הזכרת את המקרה שלך, ובמיוחד
כאשר ידעת שבין שני המקרים אין שום קשר?".
האב לא היה רגוע, הוא החל מתנשם ומתנשף בחוזקה, עיניו התגלגלו
לאחור, האישונים נעלמו לפתע. הוא נפל בעילפון על הרצפה ליד
בנו. האם נבהלה מאוד וזרקה את הסוודר, תוך כדי צעקה לא חזקה
במיוחד, על פניו של האב.
"מה נעשה?" נצטווחה בבכי וקיפצה. "מה נעשה? נו, מה נעשה? כבר
אין מה לעשות, מפתיעים אותך מכל הכיוונים, ואין למי לפנות.
בוגדים כולם, החיים בוגדים בנו, עוקב אחרינו המוות בעיניו
המכווצות דרך הסדקים. פעם ידעתי הכל, כך לפחות חשבתי. היום אני
כבר לא בטוחה בכלום. כולם זרים לי. לא מתאים לי העולם הזה. אני
קרובה למוות בני, אני יודעת. אני מרגישה זאת כבר הרבה מאוד
זמן. ציפיתי שאפחד, אבל אינני, אינני מפחדת. התרגלתי גם לזה.
לא ציפיתי שאתרגל, אבל זה מה שקרה, ואני לא מצטערת. ולמה
שאצטער? אני לא חושבת שזה באשמתי בכלל. אם יש מישהו להצביע
עליו ולהאשים, הייתי וודאי מצביעה לכיוון בניין הממשלה. חוץ
מזה, ידוע לי, אם לא אמות עכשיו, אמות אחר כך. אם לא מחר, אז
מחרתיים. אני, איך שלא יהיה, חושבת שאמות עכשיו. אני מרגישה
כבר הרבה מאוד זמן. ציפיתי שאפחד, אבל אינני, אינני מפחדת.
ואני גם לא מצטערת בכלל...", היא הביטה בבנה בשלווה, ואולי
בצער. אחריו העבירה את מבטה על פני האב. פניה נעגמו. היא פרשה
למטבח.
"אני יודע מה יקרה עכשיו", חשב לעצמו הבן. "הבלתי נמנע...".
האב התעורר. "לעזאזל, עכשיו וודאי יגיע הבלתי נמנע!", אמר כמו
ידע, הבין, והמשיך את קו מחשבתו של בנו.
"אין לי שום תשובה, אבא. מהרגע בו נולדתי ניסיתי, וכעת כבר
אינני מסוגל. אין לי תשובות, ככל שהתבגרתי רק עוד שאלות, ועוד
שאלות. אני לא מבין כלום, כלום!".
"זה בסדר, בן. הנה זה, הבלתי נמנע...", אמר האב מהופנט למראה
האם שיצאה מן המטבח אוחזת בסכין חדה ונוצצת.
"להתראות, בן.", אמר האב וירק את המקטרת. פיאתו נפלה.
האם לא יכלה לעמוד בזה, היא נפלה, יתכן גם כי מתה. אינני יודע
מה אירע שם בדיוק. את כל מה שאני יודע סיפרתי, לא הוספתי, לא
גרעתי שום פרט, פרט לכל מה שידעתי.
אני כל הזמן מקווה שאף אחד לא מת בסוף.