התרסקנו על האי הזה לפני מספר חודשים, הצלחנו לשרוד.
אכלנו אגוזי קוקוס.
שיחקנו לשקיעה.
התגלגלנו בחולות הלבנים, המבהיקים.
נצרבנו בשמש.

ועכשיו אני יושב בצל הקריר של עץ הדקל מכרסם להנאתי זנב
איגואנה ושותה חלב קוקוס.
אני, בצל הקריר, מביט אל קו האופק.
חופן חול בכף ידי ונותן לו לזרום בין אצבעותי כמו החול בשעון
הגדול של החיים.
אני מרגיש את החול הולך ואוזל. חומק בין אצבעותי, כמו החיים.

עכשיו אני יושב בצלו של הדקל.
אני רואה אותם מתרחקים בקיאקים.
הם דמויות קטנות בתוך הקיאקים שלהם.
הם הולכים ומתרחקים. מתרחקים מהחוף וממני.
האחורי מכוון והקדמי חותר. לפעמים להפך, תלוי בטיבם.
כל קיאק הוא עולם בפני עצמו.
או ליתר דיוק בפני עצמי.

אני על החוף והם מנופפים לי. מנופפים ומתרחקים.
בהתחלה ראיתי את חיוכם ועכשיו אני כבר כמעט שלא רואה אותם.

ומה הם רואים?
הם רואים אי, בעל חופים לבנים מבהיקים ועצי דקל עמוסי פרי.
על החוף הם רואים מתחת לעץ דקל מרוחק, בצלו, יושבת דמות.
מכרסמת לב
איגואנה ושותה חלב קוקוס.
במרחק מה מהדמות זרוק קיאק, דומה לשלהם.
נראה שהאי מתרחק מהם והם עומדים במקום.

אז מי בעצם זז?
האי או הקיאקים?

אני רוצה רק גשם של אגוזי קוקוס, מהעץ - עלי.