אף פעם לא הייתי ממש אהודה. לא בחברה, היה לי רק ידיד אחד ממש
טוב וכל השאר סתם היו חברים כאלה שהם היו צריכים ממני משהו וגם
הם נמנו על יד אחת וחצי. הייתי מהבנות האלו שאת ערב שישי בילו
או מול המחשב או אם אותו ידיד טוב, וגם זה היה בישיבה חסרת
מעשה בבית מול הטלוויזיה או באיזה סרט בקולנוע.
אני זוכרת איך הייתי מסתכלת על דינה. היא היתה כל מה שאני לא
הייתי, כל מה שרציתי להיות. היא היתה אהודה, כולם רצו להיות
איתה, לדבר איתה, להיות כמוה, אפילו המורים אהבו אותה, למרות
שהיא לא היתה הכי מבריקה בכיתה, לא שהיא היתה טיפשה לגמרי או
משהו, פשוט לא עד כדי כך חכמה. תמיד הסתכלתי עליה במעין הערצה,
כמה כיף לה שהיא חיה ככה. האמת, לא ממש רציתי להיות כמוה לגמרי
עד הסוף, היו לה קטעים די מגעילים, למשל הקטע הזה שתמיד היא
היתה יורדת עלי, על כמה שאני לא מוצלחת, כמה שאני שנואה על
כולם, וכמה שאני לא כמוה ושאני אף פעם לא אשיג אף אחד ואשאר
לבד ועוד כל מיני דברים כאלה שהיא היתה אומרת כל פעם שהיא היתה
עוברת לידי עם החברים האלו שלה והיתה צוחקת עלינו איתם. תמיד
אמרתי שאם אני אי פעם אהיה כמו דינה אני בחיים לא ארד על כאלה
שברמה יותר נמוכה ממני, ההפך, אני אעזור להם להיות יותר עם
החברה שלי.
אני זוכרת גם את ההלוויה שלי, זה היה ביום רגיל כזה, לא חם
מידי ולא קר מידי, סתם יום רגיל כזה. אני זוכרת גם מי היה שם,
זה לא כאילו שהיו כל-כך הרבה. זה היה אור, הידיד שלי, אמא ואבא
וכמה דודים ודודות, וגם כמה חבר'ה מהכיתה, דינה לא היתה שם, גם
לא אף אחד מהחבורה שלה, אבל אחרי שנהרגתי, כבר לא היה איכפת
לי.
אחרי שנהרגתי, הגעתי למין חדר המתנה כזה. כולנו עמדנו וחיכינו
בתור ארוך שלא ראינו כל-כך את הסוף שלו, גם לא ידענו כל-כך לאן
התור הזה מוביל אבל זה מה שכולם עשו, אז גם אני עשיתי את זה.
הגעתי לדלת שחורה ענקית כזאת עם ידית כסופה ומסגרת כסופה
סביבה. חיכיתי עד שמישהו צעק מבפנים "הבא בתור!!" אז נכנסתי.
החדר היה כולו שחור ושולחן כסוף גם הוא עומד במרכז ועליו ישב
איש עם מלא ניירות סביבו. האיש הסתכל עלי רגע, הסתכל עוד קצת
בדפים, חיפש איזה משהו ביניהם וכשמצא הוא אמר "מור אלון"
והסתכל עלי, הנהנתי, מאשרת את שמי, "כן, תני לי לבדוק..." אמר
בקול מהורהר והסתכל בדפים שלו שוב "מממ... את דווקא הצלחת דיי
טוב לשרוד את הגיהנום, יש לנו הרבה שפורשים באמצע. עכשיו מגיע
לך קצת טעם גן-עדן" אמר אחרי כמה זמן של מחשבה. "גן-עדן!? אתה
מתכוון שבאמת יש דבר כזה?!"  הסתכלתי עליו, קצת מתפלאת "כן,
איפה נראה לך היית כל החיים שלך?" הוא שאל וכשלא עניתי המשיך
"בגיהנום! לכל אחד מגיע ביקור אחת בגן-העדן וביקור שני
בגיהנום, כך הוא יכול להנות בשתי העולמות, הרי אף אחד לא לגמרי
אינו מושלם שיכול להיות רק במקום אחד", הוא טען, אני הסתכלתי
עליו עדיין קצת בהלם, "טוב- עכשיו מגיע לך קצת גן-עדן, קחי את
המסמכים האלו, לכי פה בהמשך המסדרון ובסוף פני ימינה." לקחתי
ממנו את הדפים שהוא נתן לי ועשיתי כמו שהוא אמר לי.
קמתי בבוקר למחרת,  לבשתי את הבגדים שלי, לרגע מרגישה כאילו הם
של מישהו אחר, אבל המוח שלי ביטל לי את המחשבה הזאת, הרי אני
לא מלווה מאנשים בגדים, שמתי את האיפור שלי אוטומטי במיומנות
רבה למרות שבפנים הרגשתי שזאת הפעם הראשונה שאני עושה את זה,
'מוזר' חשבתי לעצמי והמשכתי הלאה עם מעשיי. ירדתי למטה לקחת את
הכסף שאמא משאירה לי לקנות אוכל בקיוסק ולשתות איזה כוס קפה.
ישבתי קוראת את העיתון  'לאישה' האחרון. ששמעתי את הצפירות של
המכונית למטה, סגרתי את העיתון, שפכתי את מה שנשאר מהקפה לכיור
ורצתי למטה אל ליאור, החבר שלי, הוא נישק אותי ושוב הרגשתי
מוזר, 'טוב נו, כנראה הגיע הזמן להחליף חבר' חשבתי לעצמי
כשנסענו לבית-ספר. כשנכנסתי לשער בית-הספר כל החברים שלי
התנפלו עלי, שואלים מה קורה והכל, דיברנו והמשכנו לכיוון
הכיתות. בדרך ראיתי את השתי ילדים המוזרים האלה מהכיתה, שכל
החברים שלי הסתכלו עליהם וצחקו, פתאום הרגשתי מין צביטה כזאת,
מעין תחושת רחמים, כאילו שאני מבינה אותם ושאני הייתי שם גם
פעם "את בסדר?" שאל אותי ליאור והידק את החיבוק שלו סביבי,
חזרתי למציאות ברגע אחד "כן, הכל מעולה" עניתי בחיוך והמשכתי
הלאה צוחקת עם כולם.