היא שוב שם בפינת הרחוב, מצטופפת מתחת לגגון הפח ושומעת את
טיפות הגשם פוגעות בברזל החלוד. עכביש טיפס לה על הרגל, מנסה
למצוא מחסה מהגשם. על הקיר טיפס לו עכביש קטן, טיפ-טיפות הגשם
גירשו אותו מכאן, זמזמה לעצמה בעודה מועכת את העכביש על קיר
הבטון. הוא פירכס עוד קצת, והיא יכלה להישבע שאחת מרגליו שהרגע
שברה החלה ללכת בכוחות עצמה.
היא העיפה מבט בשעון- שמונה ועשרים. לא מתאים לה לאחר ככה.
איפה היא? כמה זמן אני עוד אחכה לה? היא תהתה בינה לבין עצמה.
אולי כדאי שתלך מכאן. אבל בעצם, היא מעולם לא הייתה טובה
בלעשות דברים על דעת עצמה, היא צריכה להתייעץ עם מישהו. באמת
חבל שמעכה את העכביש הזה.

הגשם נחלש, והיא הרשתה לעצמה לצאת אל מחוץ לשטחו של הגגון
הקטן. הסמטה הייתה חשוכה לחלוטין עכשיו, חוץ מפנס רחוב בודד
שנדלק ונכבה לסירוגין. היא שלחה יד אל התיק שלה והוציאה מצית
וסיגריה. אבל לפני שהספיקה להרגיע את עצביה הרופפים- ממילא
במנה גדושה של עפר ישר לריאות, היא שמעה צעדים מאחוריה. סליחה
שאיחרתי, אמר קול מוכר. היא הסתובבה, ופלטה אנחת רווחה. עוד
דקה והייתי הולכת, אמרה לדמות שהגיחה מבין הצללים. לפחות הבאת
את מה שבקשתי? שאלה, מנסה להסתיר את עצבנותה. המקום הזה עשה לה
הרגשה ממש רעה. כן, אמרה הבחורה. אבל קודם כל אני רוצה את
הכסף.
יופי, היא חשבה לעצמה במרירות. גם איחרה וגם מלחיצה אותי. היא
החזירה את הסיגריה לתיק, ושלפה משם חבילה של שטרות. היא מסרה
את החבילה לבחורה, שספרה את השטרות במהירות ודחפה אותם לכיס.
זה בסדר, היא אמרה, קחי את זה ממני כבר. דחפה לה ליד שקית,
ונעלמה חזרה אל תוך הלילה.

עבר חודש מהפגישה הזאת בסמטה. היא לא חזרה לשם יותר, לחלק
המלוכלך הזה של העיר. ולמה שתלך לשם? היא חזקה, היא לא צריכה
את זה, אמרה לעצמה שוב ושוב. טוב לה כאן, בעולם המזוייף הזה.
ונכון שהיא לא מרגישה מתאימה, אבל גם זה יעבור עם הזמן.
וחוצמזה, היא לא לבד- יש לה את הקסמים שלה. קסמים יפים,
ריחניים. היא אוהבת להעמיד פנים שאלה אבקות קסומות, עלים
מכושפים שקיבלה מפיה טובה.
וכשהיא מפעילה את הקסמים האלה שלה, היא מרגישה כל כך טוב. הכל
סביבה דוהר ומסתחרר בשלל צבעים, והיא מתקשה להאמין שקיים כזה
יופי. כן, היא יודעת שגם לקסמים יש מחיר. וכמו שסינדרלה הייתה
צריכה לעזוב את הנשף בחצות, גם הקסם שהיא קנתה מוקצב בזמן.
שעות מועטות של אושר, והכל חוזר להיות כפי שהיה. ואחרי כמה
ימים, כשנגמרים לה הקסמים, היא משיגה עוד. לא מאותה סמטה
חשוכה, אלא ממקומות יותר מוארים, בחלקים טובים יותר של העיר.
אבל בינה לבין עצמה, היא חשבה שהקסמים שקנתה מהבחורה בסמטה היו
טובים הרבה יותר מאלה של הבחורים המלוקקים, הלבושים יפה.

עבר עוד שבוע, והיא עדיין הייתה מאושרת. אבל בעצם, לא מאושרת
לגמרי. היא רצתה לנסות שוב את הקסמים מהסמטה. הזהירו אותה.
אמרו לה שקסמים כאלה הם יותר מסוכנים, ממש מאגיה שחורה. אבל
היא לא הקשיבה. כמו בת הים, שנתנה את קולה הצלול למכשפה, היא
הייתה מוכנה להקריב הכל בשביל עוד כמה שעות של אושר לא מדולל.
בשעת בין ערביים, היא החנתה את מכוניתה שני רחובות ליד הסמטה,
והתחילה ללכת. היא תמיד העדיפה ללכת ברגל, וגם ממש לא התחשק לה
שמישהו יראה אותה כאן. לאחר שעברה את הפינה, ראתה מרחוק את
אותו פנס רחוב מוכר. דמות לבושה שחור עמדה מתחתיו, וסימנה לה
להתקרב. היא חייכה, ופסעה על המדרכה המרוצפת אבנים צהובות אל
עבר האושר.


מוקדש לזכרם של כל אלה שנפלו קורבן לקסמים מהסוג האפל