דברים אחרים ממלאים לי את התודעה. המוות הזה של רן שתקף אותי.
עולם פנימי מלא תמיד רק בשאריות.

אני זוכרת את עיניו הכחולות ומתנחמת בעינים כחולות חיות.
אני נזכרת בגופו הלבן, הקצר, הרך,
ומתנחמת בגופך החי.
אני נזכרת במגע שלו, שכמהה הייתי אליו כילדה,
שחלמתי פעמים רבות כל כך,
בריח המלא והממלא
של רן שפתאום לא בסביבה יותר
יותר לא שומרת אותו לעתיד.

אקט השמירה לעתיד מפתיע אותי
מתברר שאני שומרת את כל האהובים עליי
לשימוש עתידי.
מניחה את האלמוות כמובן מאליו
הייתי אומרת, אבל זה בנאלי.

נזכרת בצורת הלסת הקצת מרובעת
ברכות שלא נשתקפה מצעדיו.
לא התבטאה בדיבורו, בשלום שלו,
בתיאטרליות הטבעית שלו, הנצחית שלו.

דמיינתי את הנוכחות שלו כל כך הרבה, שהיא הפכה לי מוחשית.
היא קיימת עכשיו.
גם אם הוא מת.
היא מטיילת לה לבדה כמו זוג שפתיים
מעופף, היא
מטיילת לה עכשיו
ההוויה של פניו
של כפות ידיו
מנותקת תכלית הניתוק מהקבר המת
מהרקמות המתפרקות עתה
פרור אחרי פרור
תחת טונות של אדמה
ופרחים. המון פרחים
ששלחה אפילו הממשלה.

וכל כך חי
כל כך חיה
המהות שלו
זה לא שהוא מת
הוא פשוט לא
לא נמצא.

אני חושבת שאחפש
אותו עכשיו בכל אדם
שאדבר איתו.
כי
כי אני מתגעגעת.

(תפסיק כבר להגיד שם "רן", בחדר לידי. זה כואב לי כי אין יותר.
למרות שבעצם הוא כל כך עוד קיים, הנה חשבתי עליו עכשיו בערך
שלושה ימים. ברציפות.)