יושבת לבד, פנים מרוחקות, חסרות הבעה כלשהי לטוב או לרע.
רק שהם מתקרבים אלייך, עוברים עלייך, מנסים לעצבן אותך, לזעזע
אותך, לחדור אלייך באכזריות.
רק אז את מראה סימני שבירה.
הילדה החזקה והאדישה, היפה עם השפתיים מהאגדות- גם היא יכולה
להתמוטט מדי פעם.
גם היא לפעמים מפחדת שהיא מתעוררת בלילה, אחרי הסיוט הרגיל- על
פעם... ולגלות שהיא לבד בבית, ואין מי שיחבק אותה.
הם לא עוזבים אותך, מתעללים בך פיסית ונפשית.
את יוצאת משם עם סימנים כחולים כאלה, שייקח להם הרבה זמן
להיעלם.
ואת- כמה מפתיע.
רק מתחשלת.
את חוזרת הביתה, נכנסת למקלחת, מנסה לשטוף מעצמך את כל הבכי
והדם, ובסוף שהדמעה האחרונה מסרבת לעזוב אותך, את מרימה
ידיים.
מסתכלת על עצמך במראה וחושבת לעצמך- מחר לא תתני להם, הם כבר
לא יצליחו.


אני עומדת בחלון, מנסה לחשוב מה אני אגיד לך.
באיזה תירוץ אני אשתמש הפעם ושום דבר לא עולה לי לראש.
אני רק תמיד מקווה שאת יודעת שאני אוהבת אותך, שאני לא כמו
כולם,
אני בחיים לא אפגע בך פיסית - את יודעת עם סימנים כחולים
ודם...
ואני גם מנסה לא לפגוע בך נפשית. כי מי כמוני יודע שהדמעות
כואבות פי אלף מהמכות.
את ממש יפה.



את הולכת לישון, לא לפני שלקחת את כדורי ההרדמה שלך- לא שהם
עוזרים את גם ככה לא תצליחי להירדם.
אם זה בגללו- כבר שנה עברה והוא עדיין לא עוזב אותך.
או שזה בגללם- אלה שפעם כל כך הערצת ועכשיו הם מתעללים בך, כל
כך רעים, חסרי רגשות.
ולפעמים זה בגלל תחושת הלבד, שמשום מה מקיפה אותך כל כך הרבה.
את מנסה להבין,
מנסה להיות מובנת
ועדיין... לא מצליחה להירדם.
גם אחרי שתירדמי (כמובן שזה יהיה בשעה האחרונה של הלילה) את
תחזרי על אותו סיוט מאוס שתוקף אותך כל לילה.
את לא אשמה! תפסיקי לחשוב ככה...
את מתעוררת שטופת זיעה, יודעת שאין לך הרבה למי לפנות.
את מהססת אם לפנות אליי, אבל פעם שעברה הברזתי לך, אז את מפחדת
לנסות.



יושבת לבד, פנים מרוחקות, חסרות הבעה כלשהי לטוב או לרע.
רק שהם מתקרבים אלייך, עוברים עלייך, מנסים לעצבן אותך, לזעזע
אותך, לחדור אלייך באכזריות.
רק אז את מראה סימני שבירה.
אני מסתכלת מרחוק (אחרי שלא נתת לי להתקרב), הורגת את עצמי
ולא מבינה

איך אפשר להיות עצובה, שאת הילדה הכי יפה בגן?