אלי נביאה / תפילה |
דוקר הוא, שורט, לו מכאיב
הפנים הללו, דמעות של דם
ושרידים ארורים של אביב
הקיר השקוף, העבה, המלוכלך
המסתיר בפניך באים
צולע ברגל ימין ומני עוד
מטפטפת טיפין טיפין
ועץ הבדידות בשלכת נותר
עודנו, ככל העונות
צלול אתה כירוקת במים
צועק והן לא נענות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|