רציתי להתאבד, כולם רוצים אבל אני לא יכלתי להגיד איך אני מניח
שסתם הייתי פחדן מכל אלה שמאיימים שהם רוצים להתאבד אבל בסוף
חוזרים הבייתה ומחבקים את אמא ואבא ואומרים ש"טוב להיות בבית"
ממש כמו בסרטים, אבל אני רציתי לראות את הפרצוף של אבא שלי, של
אמא שלי כשהם קוראים את המכתב שכתבתי להם, בטח הם יהיו
מופתעים. אמא תבכה, ואבא לא יבין איך בן כמו שלו יכל לעשות
מעשה כזה... ועוד בלי לתת סימנים. כן, מעניינים איך יראו החיים
בלעדי פה בטח אבא יאשים את עצמו כל החיים על זה שהוא גידל בן
בלי עמוד שידרה שנכנע לרגשות של עצמו במקום להיות גבר ולעמוד!
ואמא, אמא תמשיך לבכות ולהגיד שהייתי בן טוב ושהיא לא יכולה
להיכנס יותר לחדר שלי כי היא עדיין מרגישה שאני שם ושהיא צועדת
בשקט ליד הדלת שלי בבוקר כדי לא להעיר אותי בטעות. לאחותי בת
ה3 יספרו בטח שהייתי ילד טוב ונהרגתי בתאונה או משהו כזה, אפשר
לסמוך על ההורים שלי הם ידאגו כבר לעוות את המקרה. מה פתאום!
שהבת שלהם תגדל עם טרגדיה נוראית כזאתי בתת מודע שלה?! איך
הילדה תוכל לגדול סתם ככה בלי שמחת חיים, בטח בלי שמחת חיים.
כמו שאחיה הגדול היה עם מלא שמחת חיים! כל כך מלא שהיה יכול
לשבת שעות ולבכות מרוב אושר על השמחת חיים שיש לו על הכרית
בחדר. תכננתי ללכת לשיטת כמו כל ה"מאאאאגניבים" אלה שתמיד
בכיתה ששואלים אותם לאיפה הם היו רוצים ללכת בצבא היו אומרים
"אני רק לשיטת!" כל כך רציתי להיות בשיטת, אבל אומרים שרצונות
תמיד מתגשמים בחלומות. אולי אם אני אחלום לנצח יקבלו אותי שם
לשייטת. מי יודע, אולי היה יוצא ממני משהו אם לא הייתי נכשל
בכל מקצוע ואבא לא היה צועק עליי שאני אפס. אולי הייתי חושב על
לנסות ללמוד. אבל אני, אני עדיין פה ב2 בלילה יושב בחדר שלי,
בספריה שלי, באוויר שהוא רק שלי, שרק אני יכול לנשום אותו! ואף
אחד אחר לא. יושב וכותב להורים שלי את הסיבה שהבן ה"מוכשר"
ה"חכם" ומלא "שמחת חיים" היה צריך ללכת. מן הסתם יגידו בהלוויה
שלי שהייתי אדם מיוחד במינו,בטח גם יגידו לכל החברים מהבית ספר
לבוא להלוויה שלי, לא נעים נו...לא ליוו אותי אף פעם מהבית ספר
אז שלפחות יעשו ג'סטה להורים שלי וילוו אותי בפעם האחרונה.
מעניין מה יגידו השכנים כשאני אתאבד, תמיד ההורים שלי דיברו על
הבן של השכנים אורן...על כמה שהוא מוצלח,מוכשר,גבר ולא רכיכה
כמוני אחד שיודע לעמוד על שלו ולא פחדן בלי עמוד שידרה. כן
תמיד רציתי להיות כמו אורן שההורים שלי יוכלו להתגאות בי שאמא
שלי תוכל לספר לחברה שלה בעבודה כשהיא תבשל ארוחת ערב ותוך כדי
לדבר בטלפון תספר לה על כמה שהבן שלה חכם והייתה מחייכת
בגאווה, אבל מה כל זה משנה אני עדיין תקוע בשורה השנייה של
המכתב ולא יודע איך לנסח אותו וכבר מתכנן את התגובות של האנשים
הסובבים אותי. פעם חלמתי על זה שאני אתאבד אולי מפה קיבלתי את
ההשראה לסיים עם החיים שלי, אולי בעצם כל זה מן משחק גדול שאני
אמור לשחק פה בתור האפס שמחליט לגמור את החיים שלו. אני מניח
כשאני אעזוב הבית יהיה יותר שקט, לאבא ולאמא יהיה יותר כבוד הם
יוכלו לספר לשכנים שלהם כמה הבת שלהם הקטנה מתפתחת מהר וינסו
להשכיח את ה"אסון" שהפלתי עליהם, לא...לא שההתאבדות שלי תהיה
בשבילם האסון, האי נעימות שתיגרם כאשר השכנים יידעו שהבן של
משפחת "כהן" התאבד, כמה בושה תהיה להורים שלי אולי הם יוכלו
להבין כמה בושה הם גרמו לי עם כל השיחות שהם עשו. השעה כבר
שלוש בלילה, עברה שעה מאז שהתחלתי לכתוב את המכתב. אני מתכוון
להתאבד היום בלילה אני מקווה שאני כבר אחליט על הניסוח של
המכתב אני עוד רוצה להספיק לעלות לגג של הבית, ואם אבא או אמא
יתעוררו אני אגיד להם שאני פשוט עולה לראות מה שלום התוכית של
הדודה שלנו שהשאירה אצלנו לפני שטסה לניו-יורק ואגיד להם
ששמעתי ציוצים חזקים, לאבא לא יהיה איכפת הוא במילא שונא את
הציפור הזאת ולא פעם הציע לשים אותה על הברביקיו כשהיינו
אוכלים ולהשתיק אותה אחת ולתמיד ולספר לאחותי שהיא ברחה להם.
לאמא, אמא לא הייתה מתעניינת במיוחד במה שאני הולך לעשות על
הגג ב3-4 בלילה היא רק הייתה אומרת לי משהו מתוך שינה כמו "שלא
תעיז לחזור מאוחר הבנת?...ותיקח מפתח לפני שאתה יוצא!" כן אני
מניח שאלו היו התגובות שלהם, אבא ציני תמיד ואמא רחפנית. היא
אמרה שפעם היא חלמה להיות אסטרונאוטית...אני לא מתפלא עם כושר
ריחוף כזה...היא יכולה לשבור את כל החוקים של הגרביטציה ולרחף
על כדור הארץ! חצי שעה עברה והשעה כבר שלוש וחצי בלילה,
התרנגול של המשפחה המוזרה הזאת בקצה הרחוב כבר קרקר את קרקור
הבוקר שלו ואבא כמובן יקלל אותו שוב...ויציע בפעם המיליון
למשפחה שיצטרפו אלינו לברביקיו שאנחנו עושים ושיביאו גם את
התרנגול שלהם שנוכל לאכול את התוכי והתרנגול ביחד ונוכל לעשות
משהו מועיל לעולם, כמובן שהמשפחה לא התייחסה אליו ברצינות
כמוני כמוהם. אני לא מאמין שהם באמת סבלו את המשפחה שלנו.
מעניין איך הם היו מגיבים על המוות שלי, בטח היו אומרים שזה
אשמת ההורים והם לא מתפלאים שעשיתי את זה. אבל זה דיי נכון אני
באמת כן מתאבד בגלל ההורים שלי אני לא מסוגל יותר ליחס שלהם.
רבע שעה עברה, רבע לארבע בבוקר...והמכתב שלי עדיין לא כתוב
לגמרי הוספתי עוד כמה מילים אמרתי להם שהם כבר יבינו למה עשיתי
את זה. ראיתי את זה בסרט אחד זה מן משפט מחץ כזה אז החלטתי
להשתמש בזה. חשבתי מה היו אומרים בבית ספר על המוות שלי, בטח
היו אומרים שמישהו חסר וכולם היו מבינים ישר שמשהו לא בסדר כי
אני תמיד הייתי מגיע ללימודים, המורה לא היה יודע ישר מה קרה
והיה שולח את  הסאנג'ר החדש שלו  למזכירות לעשות טלפונים
לילדים שלא הגיעו. להעיר אותם, לשלוח להם מכתב הביתה, מה שהיה
בא למורה הוא היה עושה. בטח הסאנג'ר החדש שלו היה הכי מתעצבן
עליי, הוא היה זה שיקבל את ההודעה שאני כבר לא בחיים ויעשה מבט
כזה עצוב למזכירה וירוץ עצבני לכיתה ויקלל את ה"חננה" מה פתאום
הוא בחר לעצמו יום כזה דפוק להתאבד בדיוק כשמגיעים אליו ועכשיו
הוא יהיה הסאנג'ר הראשי של המורה. המורה ישמע על החדשות הטריות
יבשר לכל הכיתה שאני כבר לא בחיים, כאילו שהם לא ישמעו ממי
שאמר למורה חלק ייבהלו, חלק לא יבינו למה, חלק אפילו אולי אבל
רק אולי יבכו אני בכלל לא בטוח בזה אבל אולי יש כאלה שבאמת היה
איכפת להם ממני אבל עם הזמן הם ישכחו ממני. זהו, השעה 4
בבוקר...הגיע הזמן לעשות את הבלתי ייאמן, לגמור עם החיים שלי.
להניח הכל בצד ולהגיד לכולם להתראות. לקחתי את המכתב שכתבתי
שהיה רטוב קצת...בכיתי, מה יכלתי לעשות אולי לפחות אם הם יראו
טיפות על המכתב הם יבינו שבכיתי ולא רציתי לעזוב ישר ושהיה קשה
לי. אני צועד למעלה, המדרגות לגג עושות בד"כ רעש,אז עליתי
בשקט. ידעתי שהם יכולים להתעורר היה לי גם את התירוץ מוכן אבל
רציתי שהם יתעוררו לתוך זה בהפתעה גמורה! שיראו שעברתי להם
מתחת לאף והם לא עצרו אותי בשניה האחרונה בלי שקרים...שיידעו
שעליתי למעלה בלי ששמו לב ושגמרי עם החיים שלי לתמיד! הגעתי
לגג, עמדתי בקצה הגג ליד הסורגים פורס את ידיי הצידה, אולי בני
אדם יכולים לעוף ואף אחד עדיין לא גילה את זה, טוב גם אם כן
אני לא אהיה פה כדי לספר להם. ספרתי עד 3 וקפצתי...הרגשתי את
גופי חותך את האוויר בעוצמה ובמהירות הרוח הקרה של הבוקר עטפה
את גופי וקיררה את פניי אני מניח שצרחתי תוך כדי הנפילה...הכל
היה נראה לי איטי כאילו כל הזמן קפא מלכת...אבל הרגשתי את
המכה! הגעתי לקרקע והרגשתי את המכה בגב...כשהתעוררתי מצאתי את
עצמי מחובר למכונות הנשמה מכוסה בגבס מיד רגל ועד ראש עם מלא
תצלומים של רנטגן מולי ואת הרופא מדבר עם ההורים שלי במסדרון
של בית החולים, ראיתי שהם לא רואים שהתעוררתי. כנראה שאני לא
טוב בכלום חשבתי לעצמי. אפילו לא בלהתאבד! אני כל כך דפוק,
ניסיתי להתרומם אבל לא הרגשתי את הגוף שלי לא הרגשתי כלום.
כאילו הייתי מאובן! פתאום שמעתי בכי, זה היה הבכי של אמא שלי.
היא נפלה על הרצפה במסדרון של בית החולים בוכה כמו מטורפת ואבא
שלי עוטף אותה בידיו הגדולות ומנחם אותה עם עיניים רטובות
שלרגע חשבתי שהוא בכה...רציתי לצעוק להם אמא! אבא.! אני בסדר
אני ער! אבל לא הצלתי לדבר...לא הבנתי למה אבל אחרי כמה שעות
באו הרופא,אמא ואבא וגם אחותי הקטנה בת השלוש  הסתכלו
עליי,והרופא אמר: "עופר, ייתכן שלא תוכל לדבר בזמן הקרוב וגם
כנראה שלא לזוז. אני רוצה להגיד לך שכל עמוד השדרה שלך נפגע
וגם בנוסף לזה קיבלת זעזוע מוח...הצוות הרפואי הגיע למסקנה
שאתה במצב צמח" דיי...הוא רציני חשבתי לעצמי? לא שמתי לב עדיין
שאני לא יכול לדבר ולזוז, נפלא! עכשיו לא מספיק שאני לא מת אלא
אני גרוע מזה, אני כמו זומבי חי! אדם בלי כלום. אמא ישבה לידי
כל הלילה קראה לי סיפורים שהיא הייתה קוראת לי כשהייתי ילד
קטן.היא אפילו קראה לי "פשושון" היא לא קראה לי ככה אחרי הגן
אני חושב. ושרה לי שירי ערש. אבא, הוו...אבא ישב לידי כל היום
ולפנות ערב הלך הוא התחיל לדבר על זה שבבית קשה להם עם המצב
שבו אני נמצא. לפני שהוא הלך, הוא אמר לי "תצא מזה גבר!" נראה
לי שהצלחתי לחייך לשניה, אבא קרא לי גבר! אחותי, אחותי הקטנה
ציירה לי ציור שדיי ביטא את מה שהיא ראתה אני מניח. גוש בשר
שלא זז...לכן היא ציירה אותי שוכב ולא זז. אבל היא באה ונישקה
אותי ואמרה שאבא קונה לה כל מיני דברים יפים וחדשים. הלוואי
ויכלתי להגיד לה שהיא האהבה היחידה שלי ושהיא האור הקטן שלי,
אבל לא יכלתי. החברים מהכיתה היו מבקרים מידי פעם...הסאנג'ר
החדש היה אחראי לבוא עם 2-3 ילדים להראות לכיתה שאיכפת להם
ממני ולהראות להם שאני חסר.

יום אחד שמעתי אותם מדברים על "להפסיק לי את הייסורים" רק מתוך
אהבה... ורק אז קלטתי שעשיתי דבר כ"כ גדול בשביל דבר כ"כ קטן
כמו אהבה.