לה קראו שירי, לו קראו ארז.
זוג צעיר שהכיר במוצאי שבת.
הוא אומר שזה בניצנים, והיא אומרת שזה קרה בפאב בתל אביב.
וויכוח שלא נגמר.
אבל לפעמים, כל הדברים הפחות חשובים לא משנים דברים מוזרים
שעומדים לקרות.
שירי הכניסה את ארז למסלול, בגלל שהוא היה מעופף במקצת.
ארז איבד את אביו בגיל 15, לפני החופש הגדול.
הם תכננו ביחד איך הם יסעו לעשות סנפלינג בדרום.

זה קרה ביום האחרון של הלימודים.
הייתה תאונת עבודה ואביו נהרג.
ארז לא חזר לעצמו מאז, ואף אחד לא ציפה ממנו לשוב ולהיות מאושר
כמו שתמיד היה.

שירי לקחה אותו למסיבת חוף, מהאלו של ה- 20 +, ככה שהיה המון
אלכוהול.
ארז ושירי גם שתו, אבל על ארז זה השפיע קצת יותר, והייתה נקודה
שבה הוא איבד את ראשו ותפס איזה מישהו אומלל שחלק מהחיים שלו
היו על הריצפה, ונתן לאיש האומלל חיבוק גדול, ואמר לו שמחר
הכול יהיה בסדר ושאין צורך לבכות.
"מחר אבא שלי יבוא" הוא אמר," והכול יהיה שוב בסדר".
ושירי התחילה לבכות.
היא ידעה שארז לא עיכל את מה שקרה לפני תשע שנים.
ארז באמת האמין שאביו יחזור.
אח"כ הוא רץ אל הים והקיא את נשמתו.
את כל החרא שבלע לאורך השנים.

הוא נכנס למי הים שהיו קרים כקרח באותה השעה, בנובמבר הקר,
ומגעם של המים על גופו הקשה עשו בו שינוי.
שירי קראה לו לחזור בקול חלש ורועד, אך הוא התנהג כאילו בכלל
לא שמע.
הוא בכה דמעות של ייאוש.
את הדמעות הכי רטובות בעולם.
כאב של אובדן, בצורה כזו שאתה חושב שמישהו מושך אותך למטה
ולמטה ולא משחרר מאחיזתו.

הוא התחיל לבלוע מים ושקע אט-אט אל הקרקעית הכסופה מצבעם של
הצדפים.
שירי שלחה את ידה ותפסה בו ולא שחררה, ארז התחיל לנשום שוב
ושירי התאנחה קלות.
היא אמרה לו כמה הוא חשוב לה, כמה היא זקוקה לו, ושהיא לא
יודעת מה תעשה אם יאבד לה.

אני הכרתי את הזוג הזה במסיבה הזו.
כשראיתי שהוא נעלם במים רצתי מהר אל שירי וראיתי שהוא חי.
שאלתי אם אפשר לעזור, והלכתי לקרוא לאיזה פרמדיק עם כוס מים.
אח"כ ישבנו שם על החוף, ונרגענו קצת.
כשניגנו את השיר 'פנים אל מול פנים' עם אתי אנקרי אני הרגשתי
שאני כבר לא יעמוד בזה, אז התחלתי לבכות ולהפתעתי הרבה כך גם
ארז ושירי.
סיפרתי להם על העבר שלי, סיפרתי להם את סיפור חיי, וזה הרגיש
נכון לחלוק אותו.
סיפרתי להם על האדם הזה שפעם כל כך אהבתי. שהפגישה בינינו
הייתה כל כך לא מקרית, ואיך הדרך שאיבדתי את אדם זה הייתה לא
מקרית, וחשבתי על הפגישה בניינו, שאולי תהיה מקרית.

שום דבר זה לא צירוף מקרים.
מכירים את הסטיקר של : "תן חיוך, הכול לטובה :) " ? אז הפך
להיות המוטו שלי, מפני שעם כל כך הרבה גועל, מה אפשר לעשות חוץ
מלשכנע את עצמך שיהיה בסדר ושזה לטובה?
נגיד החבר עזב אותך בשביל איזו ילדה אנורקטית שלובשת בגדים
שמישהו שכח לחבר להם את החלק השני וכולם אומרים לך שזה לטובה
כשאת אהבת אותו בעמקי נשמתך. מה כבר יכול להיות טוב?
היית פוגשת מישהו אחר ואז את היית עוזבת אותו.
לא נשמע יותר נחמד? אבל עדיין מתעקשים שזה לטובה.
אז שיהיה לטובה, למה לא? לא מזיק להאמין.

עכשיו עברו כבר שבועיים, מאז שפגשתי אותם לאחרונה, והיום אסע
לשבת בפאב ברמת הגולן, כי ככה בא לי בלי סיבה. או שכן?
מסתבר שכן.
פגשתי אותם בפאב שקוראים לו " תביא שלוק" איזה שם...ודווקא
ממני הייתה התעלמות מוחלטת ואף מלצרית לא רצתה להביא לי אפילו
שלוק קטנטן.

מה הייתה הסבירות שניפגש שם? לא כל כך גדולה, אבל בכל זאת
נפגשנו, כנגד לכל הסיכויים. כמו כדורי אקסטזי שנופלים משמי
ישראל ביום שבת יפייפה.

אז ישבנו קצת, שתינו קצת, ובדרך נסענו לאילת.
כמה ספונטני, ככה היה מעניין.
נסענו לאיזו אכסניה עם סלון של אישה זקנה עם כלב שהיה לו ריח
של מסטיק בזוקה, וכמה מפתיע, שמו היה בזוקה.
היא נתנה לנו סטייק , והפעילה מזגן חימום.
היה כל כך נעים, כל כך חמים, ואהבתי את השעה הזו כל כך הרבה.

נשארו כמה שעות לספירה של שירי, שטענה שיקרה משהו מוזר הלילה.
ואני הרגשתי איך חלק ממני נעלם.
אבל לא נעלמתי בכלל, סתם הרגשתי.
הרגשתי תפיחות קלות על גבי, ואז שירי הסתכלה ואמרה לי שיש לי
ציורים כאלו קטנים על הגב, עם קווים קצרים ועיגולים.
הרגשתי מאוד לא טוב, והלכתי לחדר שבסוף המסדרון.
כשהחלפתי בגדים מצאתי מין דברים שכאלו בתוך מכנסיי, עם הציורים
שהיו לי על הגב.
היו שם לפחות 50 כדורים קטנים קטנים ואספתי אותם בתוך שקית
במבה שהייתה זרוקה בצד, וירדתי להראות לארז ושירי.
נשארה חצי שעה.
ואני ירדתי לי ככה בהנאה, וראיתי אותם יושבים שם בשקט, בתוך
עצמם.
חושך מצריים בחוץ, והבחורה בבאר בכתה בשקט, ואני ראיתי את
דמעותיה זולגות כמו אבנים טובות.
ועוד אנשים נכנסו לסלון, וגם הם בכו, ונראה לי שגם בזוקה בכה,
כי היו לי עיניים מאוד אדומות, ושמעתי ממנו מין לחש שכזה לא
מובן.
פתחתי את הטלוויזיה, וראיתי שגם בסין בכו, ובאנגליה
ובאוסטרליה, ובעצם, בכל העולם.
הייתה כוננות בכי גדולה והיה רעש שאני לא אשכח, רעש הבכי השקט,
שחדר לאוזני היטב.
ואני עמדתי שם, וצפיתי באנשים הבוכים בשקט, והרגשתי עצב גדול.
והושטתי לשירי את השקית של הבמבה  והיא אמרה לי שזה מה שארז
הכי אוהב, ושאולי זה יועיל לו.
צעקתי לה מאוד חזק שלא תתן לא את זה, והיא לא נתנה.
שמעתי לפתע בום גדול כזה, ושמתי לב שהזמן שאמרה שבו יקרה משהו
מוזר, עבר.
הבוקר הגיע, וראיתי שיורד ברד. כן ברד.
הרגשתי מין ביטחון עצום שכזה, וירדתי ללובי.
שם הזקנה נתנה לי פתק ששירי השאירה לי שבו היה רשום שאתמול ירד
גשם של אקסטזי, ועכשיו היא חושבת שהם יהיו עשירים ומאושרים, כי
יש כל כך הרבה אנשים שצריכים מנות אושר זמניות, בגלל הבכי
הגלובלי.
היה רשום גם שהיה מכתב לארז מתחת לכרית,מאבא שלו, שרשם לו "ארז
בני, זו המתנה שלי אליך, שתדע שיש סיבה להמון דברים גם אם היא
לא ידועה."
ואני חשבתי לי, מה צריך סיבה בשביל לזרוק את הכדורי נזק האלו
מהשמיים? זה בלאו-הכי זבל, ומי יודע מה חושבים עלינו שם
למעלה.

התעורר בי החשק לפתע לנסוע.
ונזכרתי במסקנה שלי שאמרה שאם יורד גשם של אקסטזי, זה כמו
לפגוש אותם בפאב ברמת הגולן.
אז נסעתי לאותו הפאב, ולא מצאתי אותם.
וזה צירוף מקרים כל כל מיוחד שהם לא פה, בגלל שמאז שהא כתבה לי
את הפתק, עברו לא יותר מ- 20 דקות, והם נסעו ברכב, ואני חטפתי
מטוס.
אז התחרפנתי קצת, כיסחתי טייס, אז מה?