בס"ד


  שוב השכנים התלוננו על הרעש מהדירה שלי...
  הם תמיד אומרים לי שאני עושה יותר מדי רעש. מאז שהגעתי
לדירה הזאת לפחות פעמיים בשבוע הם מעירים לי. לא שזה כל כך
מטריד אותי, אני בן אדם ליברלי מטבעי, אבל סתם, לא נעים
כשהשכנים עצבנים עליך ועוד משוכנעים שאתה עושה רעש.
אבל היום הם ממש ירדו מהפסים. על הבוקר דפקו לי בדלת. וכשיצאתי
מהדירה, ניגשו אליי בחדר המדרגות ואמרו לי שאני חייב לנקוט
צעדים. "תשמע", אמרה הגברת עם המבטא הפולני, "אתה חייב לנקוט
צעדים. אי אפשר להמשיך ככה".
  ואני בסדר, אין לי בעיה. רק שבגלל שלא תכננתי לנהל שיחות
חדר-המדרגות התחלתי קצת לאחר. ומתוך נימוס נדתי בראשי ואמרתי
"כן". והשכנים עם הבעות פנים מאושרות פינו לי דרך למעלית. ככה
זה אנשים. תסכים אתם, והם כבר מקבלים אותך... או לפחות עושים
את עצמם מקבלים.
  כל היום בעבודה חשבתי על זה. צעדים. מה אני כבר יכול לנסות?
וגם לא נעים לא לעשות כלום, הרי הבטחתי להם! שמונה שעות, חמש
כוסות קפה, 23 דפים חתומים, 16 טפסי ביקורת, 7 שיחות טלפון
ושתי עיניים של המזכירה של הבוס שבהחלט ניסתה לגרום לי להבין
איזה רמז או משהו... היום נמשך יותר מדי זמן. אפילו קצת יותר
מזה. ולא היה רגע שלא חשבתי על הצעדים שאני אמור לנקוט ועל
המזכירה של הבוס שלי, שנראה לי בונה עליי.
  חזרתי הביתה בסביבות שש בערב. רעב ושקוע במחשבות. פעם
ראשונה שנכנסתי למקלחת בלי לחמם את המים, והמים היו חמים. פעם
ראשונה שלא קניתי אוכל, והמקרר היה מלא. פעם ראשונה שבתיבת
דואר לא היו שום מכתבים מעבודה. רק דואר אישי: חשבון על החשמל
וארנונה. אני אוהב שכותבים לי לא בנושאי העבודה.
  אחרי שהתקלחתי ואכלתי, יצאתי למרפסת וראיתי את השכנים שלי
יושבים על הספסל בגינה. והגברת מספרת משהו בקול רם עם מבטא
פולני. נזכרתי במשפט הזה שלה: "אתה חייב לנקוט צעדים. אי אפשר
להמשיך ככה". וברגע ההוא ממש רציתי לנקוט צעדים. אז פשוט פתחתי
את התריסים שלי וצעקתי מקומה הרביעית: "היי". השכנים שמעו
אותי. אפילו הילד שלהם שמע. תמיד כשאני אומר לו "שבת שלום" או
למשל "בוקר טוב", הוא לא עונה. ובכלל הוא לא הכי אוהב אותי.
הוא סיפר לחברים שלו בכיתה שאני המצאתי את המתמטיקה. עכשיו הוא
עזב רגע את העניינים שלו בגינה והרים את הראש בשביל לראות מה
אני צועק. ואני לא התכוונתי להפריע. רק רציתי לנקוט צעדים
נכונים.
אז העברתי רגל אחת מעבר למעקה, ואחר כך את השניה. נעמדתי עכשיו
על הבליטה הארוכה, שנועדה לעשות את הבית יותר יפה מבחוץ.
ועכשיו השכנים שלי הסתכלו אולי פעם ראשונה על הבליטה הזאת
מלמטה, וחשבו שזה אכן יפה. עמדתי ככה והסתכלתי למטה עד שהגיעו
הכבאים והמשטרה. אין לי בעיה עם הכבאים, אבל המשטרה תמיד
מלחיצים אותי. זה לא שאני אנטי או משהו, סתם, כל הפרצופים
הלחוצים האלה... דווקא נשארתי רגוע, כי יצא כבאי וצעק לי
במגפון: "מה אתה מתכוון לעשות עכשיו"... הוא צעק, לא יודע אם
הוא התכוון לשאול, או סתם צעק משפט ראשון שעלה לו בראש. אז
אמרתי שאני רק רוצה לנקוט כמה צעדים. הכבאי עשה פנים מופתעות
ושאל למה? "כי הגברת מקומה ג' אמרה לי. ואם אני מפריע, אז היא
צודקת. אני חייב לנקוט צעדים." ראיתי את הגברת. היא פתאום
נהייתה חיוורת עוד יותר ממה שהיא בדרך כלל. מפה ראיתי איך
הפנים שלה הפכו לכתם לבן. וגם השוטר נורא התעניין בצבע הפנים
שלה. הוא ניגש אל הגברת ואמר משהו בשקט. לפחות אני לא שמעתי.
כי לא שמעתי מה קורה שם למטה. מה שהיה חשוב לי זה להראות שאני
מוכן להתפשר. שאני באמת אפסיק להפריע לשכנים. שאני מוכן לצאת
לקראתם, אפילו ברגע הזה. אז יצאתי. נקטתי צעד, ועוד צעד...
צעדים קטנים בשביל להיות קרוב יותר לשכנים. כי זה מה שבאמת
חשוב- לא להתעלם מאף אחד. לעשות מה שכולם רוצים ממך. להתחשב,
להשתפר. לנקוט צעדים נכונים. כי ככה זה לא יכול להמשיך.
...מרחוק שמעתי את הסירנה של אמבולנס.


16/05/2003
03:32

עריכה:
10/10/2003
02:00