הסכין החדה מצילה אותה,
חותכת את העצב, הכעס, המרירות, הרצון למות.
מתירה אחריה צלקת מרירה ובולטת.
מזכירה שצריך לזכור, אסור לשכוח.
הדם הפורץ החוצה אחרי הפגיעה בעור,
כמו הדמעות שפורצות החוצה אחרי הפגיעה בלב.
משאירה ילדה תוהה, אינה מרגישה, אינה חושבת,
הכל חתוך, הכל סדוק.
ידה החלקה של הילדה נותנת לסכין לחתוך הכל,
היא לוקחת את הסכין בעוז רב,
מעבירה אותו תחילה על ביטנה בעדינות,
ואז מעבירה את הסכין בשנית בחוזק ודמה מתפרץ החוצה,
הילדה נשכבת על הרצפה,
אינה מרגישה דבר.
עוצמת את עיניה ורואה שחור.