שעונה על מרפקי, אני שוכבת על הדשא הירוק
עננים שטים מעלי בשמים, למעלה, רחוק.
והזמן מדמה כאילו ופסק מלכת
תמונה שלווה של עלים מצהיבים בשלכת.

בין ערפילי הדמדומים הנמוגים
יושבת ומהרהרת בדברים נוגים.
נושאת מבטי אל השמיים הכהים וחושבת

עיני מצועפות והמחשבה כואבת.
רציתי רק לגעת בו, להושיט יד
בגללי הוא לבטח אבד לעד.
ידעתי שהייתי צריכה לעצור
ידעתי שהייתי צריכה יותר לשמור.
מגע קל והוא פשוט נעלם ופרח

הוא מצוי כעת רק בזיכרון נשכח.
שמש שוקעת לאיטה מעבר לאופק
עדיין אצלי לא נרגע הדופק.
והרוח הקרירה מנשבת על פני
תרדמה נופלת ומשביתה את עיני.

החלום סוחף כמו הנהר שמתחתי
כל צעד שאעשה, יקרבו אלי.
יקרב אותו במקום להרתיע

יותר מזה, הוא אלי בעצמו יגיע.
פרחים סגולים משתלבים עם רקע השמיים
ואני מקיצה ומשפשפת עיניים.
תמיד זה עצוב לקום והתפכח מהאשליה

שבה הכל בדיוק כמו שפעם היה.
לא מוותרת וממשיכה להסתכל אל

האפלה שבאה בחסות הצל.
יפות הן קרני האור האחרונות של היום
והשמש אז נעלמת לתוך אופק כתום.
מחר יגיע יום חדש.