היא הייתה לבד,
בלי אף אחד,
הם אמרו שהיא שונה,
שונה מכולם.
אבל לה לא היה אכפת, היא רצתה להיות עצמה.
היא רצתה שמישהו יאהב אותה,
יאהב אותה למרות שאמרו שהיא שונה,
למרות שאמרו שהיא לא כמו כולם.
שיחבק אותה כשהיא בוכה,
שיאמר לה 'לא נורא'.
שיחזיק לה את היד כשפחדה,
ושינשק אותה כשהיא עצובה.
אך מי ירצה לאהוב, אותה, את השונה?!
פניה עצובות, מתחת לעיניה שני עיגולים כההים,
לחייה סמוקות מטיבען שפתיה ורודות ועבות,
שחור תוחם את עיניה החומות, העמוקות, ובגדיה קרועים ובלוים
זרוקים על גופה הקטן, והמצומק מהכאב.
אך במה הייתה שונה?!
בעצב החופף את פניה?
בכאב הפולט גופה?

הרי כל זאת יכול להעלם, אם רק היה מישהו שיאהב אותה.