דווקא נחמד פה.
יש ארבעה קירות, יש אוכל ארבע פעמים ביום, שמעתי שאיפשהו למטה
יש בריכה וגם יש חדרניות שיבואו כל פעם שתקרא להן.
יש פה אנשים נורא נחמדים בחדרים לידי, וגם יש לי את חבילת
הסרטים פה בטלוויזיה אז אני חושב שלפחות לשבוע הקרוב אני
מסודר, אבל עוד שבוע הם יבואו לקחת אותי בחזרה, זה מה שהם
הבטיחו.
השיר האהוב עליי היה מאז ומתמיד "אצלנו בחצר" של נעמי שמר,
אוי,  אני כל כך אוהב את השיר הזה ותמיד מכריח את כל בני
המשפחה והדודים בדרגה שלישית ומטה לשיר אותו בחגים ובאירועים
המשפחתיים.
יש לי כמה מנהגים קבועים שאני אף פעם לא מפספס כמו החדשות של
שמונה בערוץ 2, או ההליכה היומית בחמש בבוקר, כי אותי לימדו
עוד מילדות שהרגלים הם הכנה לחיים בריאים.
אני בדרך כלל לא מתחבר בקלות עם אנשים חדשים, ובכלל לא הייתי
מחשיב את עצמי כטיפוס חברתי במיוחד ובטוח שאני לא אהיה זה
שאפתח בשיחה וכנראה באמת בגלל זה היו לי בכל חיי בסך הכל שני
חברים טובים וחצי מהם כבר מתים.
יש לי פה בחדר מיטה, אגרטל עם פרח,מקרר ווילון מכוער בצבע ורוד
תלוי לי מעל החלון אבל אין טעם להוריד אותו, הרי בעוד שבוע אני
כבר לא אהיה פה, כמו שהבטיחו לי.
ירדתי מקודם למטה, למקום שבו כל האנשים נפגשים, כל האנשים
שהגיעו לפה רק לשבוע, אפשר להגיד שזו מין חופשה כזאת, כי בכל
זאת תנאים כאלה לא תמצא בבית, רק שלא ממש יש לך חשק לצאת
ולטייל, מצד שני אין לך חשק להיות פה במקום הזה, יש פה מין ריח
מוזר כזה כמו שיש בבית אבות אבל אחרי כמה שעות מתרגלים.
לפני שירדתי מהאוטו הם השאירו לי מאה שקל לבזבוזים בקפיטריה אז
קניתי לעצמי בורקס תפוחי אדמה ותה עם נענע, כמו שאני אוהב
ובתור אפילו הצלחתי לפתח שיחה עם מישהי מאד נחמדה שבאה לפה
לפני שנה וחצי, גם רק לשבוע, רק שכנראה שכחו לבוא לקחת אותה ,
אבל היא אומרת שהם בטוח יבואו עוד מעט. הם אפילו ביקרו אותה
פעם, אבל גם אז שכחו לקחת, הם הלכו לפני שהיא הספיקה להזכיר.
יש לנו פה הפעלות כמה פעמים ביום, יש חוגים שונים כמו קרמיקה
ופיסול ואפילו הכנת סושי, אבל אני לא מבין למה אני צריך את כל
זה בחיים, הרי הסוף קרוב, וגם ככה אני הולך מפה עוד פחות
משבוע.
אף פעם לא עקצה אותי דבורה ולמען האמת אני מאד גאה בזה. עברתי
מלחמת עולם, ארבע מלחמות במדינת ישראל וגם כמה קטיושות בדרך
ולא רק שלא נפצעתי באף אחד מהקרבות, אפילו הדבורים לא הצליחו
להכניע אותי.
אני יודע שאני מספר פה קצת יותר מדי על עצמי,אבל אולי זה כי
אני קצת אגואיסט, וגם אני צריך להשאיר משהו למזכרת לנכדים
החמודים שלי, אני כל כך אוהב אותם ואין תענוג יותר גדול מלשחק
איתם ולשמור עליהם בזמן שההורים שלהם בסרט, רק חבל שבזמן
האחרון הם מצאו בייביסיטר שיעשה את זה במקומי, אבל כמו שאמרו
אצלנו - הכל לטובה.
לפני שבועיים הם באו אליי ואמרו לי שעוד שבוע וחצי הם יסיעו
אותי למקום אחר, שיש בו עוד אנשים כמוני וששם יהיה לי הרבה
יותר טוב ושם יהיה מי שכל הזמן ישגיח עליי וישמור שאני לא אעשה
שטויות.
קצת צעקתי ובכיתי ורקעתי ברגליים כמו ילד שלא נותנים לו שוקו
לפני השינה, אבל בסוף הם הצליחו לשכנע אותי, אבל הוצאתי מהם
הבטחה שזה רק לשבוע, ושאם לא יהיה לי טוב אז הם יחזירו אותי.
אז זהו, מחר הם באים, אני את המזוודה כבר ארזתי.