ישבנו כולנו במעגל רחב , אני חושב שאני חייכתי .
המדריך עבר אחד אחד וביקש ממנו לספר על עצמו.
הראשונה , סיפרה על ילדות מאושרת בקיבוץ ,שהיום בקריסה
כלכלית.
השני, בכלל עלה מאיי הבתולה לפני חודשיים ומכיר רק שירי עם
עיבריים.
אחריהם היה כסא ריק של מישהי שהלכה באמצע.

כשהגיעו אלי, שתקתי .

מה יש לי לומר ?
"שמי ניר אני יהודי, ישראלי, קצת יוצר וקצת עוצר לפני הרבה
דברים בחיים."
סיננתי לתוך השתיקה ,
פתאום הבנתי כמה זה הרבה.

המדריך אחרי שתיקתי אמר:
"נגיד שאתה עכשיו נולד מחדש,"
"תחשוב שאתה שום דבר ממה שאתה היום"
"כלומר : לא יהודי , לא ישראלי , לא יוצר"
"איך היו נראים חייך?"

שתיקה פעם שניה עלולה להתפרש כטיפשות , לכן החלטתי לענות:
"חיי היו חסרים ייעוד"

הפעם המדריך שתק.

פניתי אליו ושאלתי:" נגיד שלא היית מדריך , ולא היית יושב
איתנו ומדבר על חיינו ,
איך היו נראים חייך?
שתיקה של מדריך עלולה להפרש כחולשה.
הוא פנה אלי ואמר.
"חיי היו חסרי ייעוד"

זאת שהיתה בכסא הריק, החליטה לחזור בדיוק כשהוא אמר "חיי היו
חסרי ייעוד".
תוך כדי כניסה לחדר היא שאלה אותו בקול מלא נימוס:
"יש כזה דבר חסר ייעוד?"

המדריך חיפש תשובה מהפלורסנט, ולא מצא.

בסוף מעגל הקסם , פנה אלי המדריך ושאל "איך היה?"

מצאתי תשובה בפלורסנט ואמרתי :
"רואה כיצד היתושים מחפשים את מגע האור?
אינם נרתעים מהחום, מהזרם , שאולי האור יכבה פתאום,
הם פשוט שם.
ואנחנו , שיודעים היכן האור , מתרחקים , חוששים ,
אפילו לא מנסים לגעת...רק מדברים."