אני יושב על אדן החלון, על הקצה, ומרגיש כאילו כלום לא קרה.
כלום, באמת. לילה. אני מביט בירח - ירח מלא. שמיים כהים,
מעוננים חלקית. מה אני עוד יכול לבקש? רוח חרישית מלטפת את
פני, ואני מייחל לגשם מתקרב. אני נאנח. אח שלי משתמש בסמים עוד
פעם. איכס. מה, הוא לא יכול בלי זה? בראשי, הוא מבטיח שלועלם
לא יעשן עוד גראס, לעולם לא ייקח עוד אקסטות, לעולם לא יבלע
עוד קרטונים... אלוהים, אבל הכל חוזר על עצמו. אני לוקח עוד
שאכטה ונוזף בעצמי. אז מה? זאת רק סיגריה רגילה. לא-כלום. רוני
מביטה בי בעיניים עצובות. אני מחזיר לה במבט עצוב, והיא מחייכת
מין חיוך של תבוסה. עוד יתוש נטפל אליי, ואני עייף מכדי להלחם
בו. אני נאנח, ומחליט - שיעקוץ.
לעזאזל, קיוויתי שלא לחשוב על זה.
אדם מבוגר מהמושב שלי נהרג בתאונת-דרכים אתמול. אז מה? למה
אכפת לי כל-כך? הרבה אנשים נהרגו השנה. וזה השמיני מהמושב שלי.
אני רגיל לאובדן, דבר לא השתנה. אז למה אכפת לי ממנו כל-כך?
אוף. לא יצא לי לבקש ממנו סליחה.
בכל יום כיפור אני מסתכל עליו, על הפרצוף הזועף שלו. אבל
בניגוד להופעתו החיצונית, הוא דווקא אוהב ילדים, אמרתי לעצמי.
אבל אני כבר לא ילד, השבתי. אף-פעם לא אזרתי אומץ לגשת אליו
ולבקש ממנו סליחה. סתם, מעשה שטותי וילדותי שעשיתי. אבל עכשיו
כשאני מסתכל על זה מזווית-ראיה הרבה יותר בוגרת, הבכתי אותו
בפני כל בית-הכנסת. אותו בית-הכנסת, שנים קודם לכן. ולחשוב
שעשיתי לו את זה למרות שהייתי הילדון האהוב עליו ביותר. פעם.
והוא מת.
לא שזה באשמתי, אני לא מרגיש אשם הפעם.אבל עכשיו לעולם לא אוכל
לבקש ממנו סליחה. הוא הלך ולעולם לא יחזור.
אני מאפר את הסיגריה ומביט בקצה שלה. הוא, להבדיל מכל יתר
הנספים במושב שלי, לא נפטר מסיבות בריאותיות. הוא היה אדם
בריא. אני מקרב את הקצה הלוהט אל הברך שלי. יש נגיעה בבד. לאט
לאט האש מלחכת באריג ואני מרגיש את חומה המתקרב אל עורי. הנה,
נכוויתי. אני ממשיך למרות שאני יודע שזה מעשה לא בסדר.
בקטגוריה של מעשה ייאוש. אני אמור להרגיש כאב, אבל אני חש אותו
כמו ממרחקים. כמו לא אני הוא הנפגע, אלא אדם קרוב אלי.
אני תוהה אם כאב לו או שזה היה מוות נטול-ייסורים. אני מבחין
באופק באחי, משתולל בין העצים בפרדס. משוגע.
סוף-סוף, הרגל מגיבה ונרתעת. אני אפילו לא מביט על עומק הפצע,
לא מייחס חשיבות הגיינית בנוגע לנזק שנגרם. אני רק משליך את
הסיגריה החוצה ונכנס לחדר. רוני מתקרבת אליי, מהוססת, ואז
מחבקת אותי. כמה שאני אוהב אותה. אני מעביר ידי הימנית על
שערותיה הרכות, גולש מטה על עבר הכתפיים, ומשם אל מותניה.
גיששתי מעט, עברתי במהירות על בטנה החשופה ולבסוף נכרך סביבה.
שקעתי בתוכה כליל. אימצתי אותה אל חיקי והרחתי את גופה. היא
נשקה לי בעדינות מופלאה על לחיי. שקלתי אם לנשקה חזרה, הרי אני
מדיף כולי ריח של סיגריות. החלטתי שלא והנחתי סנטרי על כתפה.
הרגשתי אותה מתנתקת לאט ממני, ואז הלכה ונשכבה על הספה, מביטה
בי בערגה אין-קץ. אך היה זה לה רגש טהור ותמים. אני מוצא עצמי
חושב על האיש ההוא שוב. זהו! די! נגמר! לא טוב להיות עצוב. רעש
של דלת נטרקת קוטע את קו מחשבתי, שניסיתי לקטוע בלאו-הכי. אחי
חזר משוטטות ההיי שלו. פתחתי את דלת חדרי וירדתי במדרגות למטה.
ואז, כמו מוזיקת טראנס אמיתית, הרגשתי איך פשוט זרמו אליי
הבסים ממנו. קרנה ממנו המוזיקה. הוא הביט עליי בעיניים מטורפות
וחייך חיוך מטורף. המשכתי בדרכי, חלפתי על פני המטבח ויצאתי
דרך המסדרון אל הלילה. לא אמור להיות בוקר? כבר ארבע וחצי. אני
רוצה להיות בים.. אני נסחף על גלי הדמיון, נותן להם עצמאות.
שייקחו אותי מכאן לאן שרק ירצו. אני מתנער לפתע וחוזר להיות
מודע שוב למציאות. החתולה שלי התככה בי. אני מביט על העצים
השחורים. כל-כך הייתי רוצה להיות במקומם עכשיו.
"אני מבולבל!!!" צעקתי. כאילו שזה לא היה ברור מספיק לכל
העולם. רציתי לקחת בירה, לשבת לצפות בכמה פרקים נחמדים של
'חברים', נו, דברים רגילים כאלה של לילה. אוף. אני מסתובב
לכיוון הבית, ורואה את רוני מחכה לי בפתח. אני ניגש אליה ומחבק
אותה. זה כל מה שרציתי - לילה, אני, היא, מחובקים.
רק כל המחשבות הטורדניות האלו על החיים מטרידות אותי. כל
העניינים הקטנים והמשמעותיים האלה. אח שלי. אמא שלי. הזקן.
רוני. הלימודים. העבודה. הכל. כמה מפתיע, רק לפני שבוע אכלתי
סרט רצוף ברעיונות שונים ומשונים על המוות. מדברים על לחיות על
הקצה...