"כרטיס אחד בבקשה", את תנשפי אל תוך חלון הזכוכית העגול שבקרבו
ישובה בחורה עם שיער כתום, ענודה חמישה עגילים באוזן, ואחד
בגבה. היא תקליד את הנתונים פנימה, תאסוף את המטבעות, תשלוף את
הכרטיס ותושיט לך אותו תוך כדי לעיסה קולנית של מסטיק. אין לך
דבר נגד בחורות כתומות שיער או עגילים בכל חלקי הגוף, יש לך רק
דבר-מה נגד עיניים שעוד רגע יחוררו את גבך ברחמנות ויאמרו
בחוסר אמון, "תיהני". כמו כתוב היה על מצחך:  "גבריאלה - 29,
רווקה, בלה, וחסודה, ובעוונותיי פקדתי את בית הקולנוע לבדי. אם
יש לכם בן-דוד, אח או - מוטב - שכנה פולניה שדכנית, אנא השאירו
הודעתכם אצל הקופאית בעלת השיער הכתום, ותבואו על שכרכם."

אנשים ממהרים להסיק מסקנות, הם אינם מבינים - זקוקים להיררכיה,
מורגלים בתבניות חשיבה, זוגות זוגות כבימי נוח ותיבתו, סדר
בעולם מבקשים. את תרתמי לעזרתך סיסמאות פמיניסטיות, תצטטי
מספרי נשים שקראת בעת האחרונה, תנפנפי בחירות הבלתי מעורערת של
חיי הרווקות, תאמרי כי את משתכרת למחייתך ואינך זקוקה למשענת
כלכלית, תוסיפי כי תוכלי להביא ילד אל העולם לשם ולתפארת שושלת
משפחתך הענפה, אף תצביעי על כי רחובות תל אביב ואולמותיה מלאים
בשכמותך - וטוב להם.

ובינך לבינך תדעי: אלו הן רק מילים. כחומר ביד היוצר יהיו -
ברצותך מרחיבה, ברצותך מקצרת, הופכת בהן שוב ושוב, עד יצאו כפי
רצונך. קרקסנות מחשבתית, לוליינות מילולית, הלוואי היו פיך
וליבך שווים. תחשבי כי אנשים אינם מנחשים, אינם חשים בצביטת
ליבך, אינם יודעים כי לעת ערב יותיר אותך האוטובוס בפינת
הרחוב, חומקת בין צלליות של חתולי אשפתות מייללים. לא ישאפו
לקרבם אוויר דחוס המתערבל בעשן אגזוזי המכוניות, לא יחושו את
קרני השמש האחרונות מפזרות אשליית קלילות אוורירית. איש לא
ישמע איך שריל מחפשת את האחד שיהיה חזק דיו בשבילה, מאחורי
וילון משבצות דהוי בחלון מסעדה קטנה. מי יחוש את כבדות גופך
מטפסת במעלה מדרגות חורקות, חוזרת אל ארבעת קירותייך. הן תדעי,
לו חיית בין דפיו המצהיבים של התנ"ך, היית טובעת במבול.
וההיסטוריה - כך אומרות הרוחות - חוזרת, ומוטב לך שתלמדי
לשחות.