ג'ורג' א.גרביל
עוד שבת בבוקר, שוב אני מתעורר על הספסל מול בית הכנסת עם
האנגהובר בן זונה.
ושוב, כמו בכל שבת, אני רואה את כל הדוסים האלה רצים לבית
כנסת.
מה הם רצים כל כך מוקדם?
אלהים שלהם לא עובד שעות נוספות?
ואני חושב לעצמי "יאללה, איזה דפוקים הדוסים האלה, זורקים את
כל החיים שלהם ככה סתם בשביל משהו שלא ברור אם הוא בכלל
קיים",
כאילו אנחנו, החילוניים, הסקפטים האלה שלא מאמינים ביישות
עליונה, אנחנו מאמינים רק בדברים מחושיים או באנשים אמיתיים,
הם רוצים שנאמין גם באלהים? אנחנו מאמינים רק באנשים
שמתראיינים אצל ג'יי לנו ולארי קינג, באנשים שרואים בחדשות
ובעולם, לא בשטויות.
או שמא זה לא שטויות, חשבתי לעצמי.
אולי אולי באמת יש אלהים וחיים שאחרי, והם, הדוסים, יודעים
שהכל כתוב כבר, שהכל בוצע ואין דרך חזרה ורק אלהים מחליט ורק
אלהים גדול, אולי זה כמו המשל על החרגול והנמלה, שהנמלה עמלה
קשה כל הקיץ כדי לדאוג לעצמה בחורף הקר, בזמן שהחרגול הסתלבט
עליה והריץ קטעים עם החרגולים האחרים, "תראו תראו איך היא
עובדת בקיץ בחופש" ובסוף קפא למוות בחורף.
אולי הם בעצם מכינים את עצמם לעולם הבא ואנחנו נשרף בגיהנום או
איפה שזה לא יהיה.
יכול להיות? יכול להיות שהם צודקים ואנחנו לא?
יכול להיות שללכת בשחור כל היום ולהיות אטום לכל התרבויות
השונות בעולם זאת התשובה?
אולי באמת האמונה היא הדבר החזק מכל? חשבתם על זה פעם?
אולי בעצם הדוסים לא באמת דפוקים?
לאאאאא, הם דפוקים , זה האלכוהול מדבר...
ג'ורג' א.גרביל |
