בישיבה שקטה
עשן סמיך אפור
מברך את השינוי שבא
ולא רוצה לחזור

מחשבות מדממות
לב פועם חזק, אך ללא קול
ואין זה אשמתם של העיוורים לאור הנשמה
וחפים מפשע הם
כי כיצד ידעו, אם לא ישמעו?

הפיכה אחר הפיכה
מהשכבה הראשונה לאחרונה
ושוב ושוב, וחוזר חלילה
שינויים של כלום
מילים ללא קול
כמו עץ נופל
ביער דומם
ומי ידע? ומי ירגיש?

האור שבסוף המנהרה
המנהרה שבסוף האור
במסלול מעגלי
בתוך יער אפור
שצללי הבלבול
לקחו את צבעיו ממנו

ויער זה, מתקיים בתוכי
נסתר לכל, באקלים חורפי
וסופות של שקט חורשות את שדותיו
ומנשבות על הרי התקווה וגבעות הבדידות
ורעד האדמה בזעקתה לשינוי
וטפטוף גשם הפחדנות על להבת האהבה, שבוערת במרכז היער

ברקים מסנוורים ורעמים מחרישים
את הדרך מסתירים
ואת זעקות האדמה מבטלים
ורעידותיה כלא היו
והאדמה, שותקת כמובסת
רעמים מפנים את מקומם לשקט
וברקים לצל האפור

והדרך החוצה, שנראתה לעיתים כה ברורה
באור ברקים ובימי שמש נשכחים
נבלעת כלא הייתה בבוץ השחור.
ובאפרוריות השבה מתגלה שביל מפותל עד מאוד
הפלא שבו מוצא אני את עקבותיי המהורהרות?