לא מזמן נבחנתי בבחינת בגרות בחיבור. בחרתי לכתוב מאמר על
סיבות לעיסוק במוזיקה ועל ההשפעה שיש למוזיקה על חיינו. אני לא
מתכוונת להתחיל לדבר כאן על מקצוע החיבור ועל איך שהבחינה הזו
עברה עליי. מה שכן, הפריע לי שאני לא יכולה לכתוב מהי המשמעות
האמיתית של מוזיקה עבורי.
אמא שלי טוענת שאני מכורה למוזיקה. הגעתי למצב כזה שאני מתחילה
לחשוב שהיא צודקת. אני לא חושבת שבשנה האחרונה העברתי יום בלי
לפתוח את הרדיו או את אחד מערוצי המוזיקה בטלוויזיה, לשים דיסק
או לשיר באמבטיה.
למוזיקה יש השפעה עצומה על מצבי הרוח שלי... אני לא יודעת
בדיוק איך להסביר למה זה קורה. יכול שזה בגלל שמגיל צעיר היו
אצלי בבית תקליטים, ואח"כ ניגנתי שש שנים בפסנתר, תמיד שטפתי
כלים עם רדיו פתוח (מה שמסביר את ההתמכרות שלי לרדיו), וכו'...
מה שאני מנסה לומר כאן הוא שמוזיקה ליוותה אותי במשך כל החיים,
בחיים עצמם ובאמצעי התקשורת כמו סרטים, ובמהלך הזמן נוצרו אצלי
אסוציאציות מקשרות בין סוגי מוזיקה שונים לתמונות/אירועים
מסוימים, מה שמעצב את מצבי הרוח שלי.
תראו, זה הרבה מעבר ל"אני שומעת שירים עצובים ואז אני נעשית
עצובה"! תנסו פעם להקשיב לסונטת אור הירח של בטהובן בביצוע חי
על פסנתר אחד. זו אחת המנגינות היותר סוחטות דמעות שאני מכירה.
קורה לי אחת לכמה חודשים שאני יושבת אל הפסנתר ומנגנת מה שאני
זוכרת ממנה, מנסה וחוזרת כמה פעמים, מקווה בכל פעם להישמע יותר
טוב. יש שירים שכשאני שומעת אותם, אני צריכה לעזוב את כל מה
שאני עושה באותו רגע ופשוט להקשיב להם. קורה לי לפעמים שאני
רואה טלוויזיה או שומעת רדיו ופתאום מגיע שיר כזה ש... אני
חייבת לעשות משהו עם עצמי! לקום מהספה, להתחיל להסתובב בחדר,
לקפוץ, לרקוד... אני לא יודעת לרקוד אז אני מנסה להגדיר מחדש
את המחול המודרני. יש בזמן האחרון סלנג של "חיה בסרט"... נדמה
לי שהביטוי המתאים לתאר מה שעובר עליי ברגעים כאלה יהיה "חיה
בווידאוקליפ". אני דיווה, גדולה מהחיים, אני שרה מדהים, אני
עצובה, מלנכולית. אני בניו יורק בסתיו, עם מעיל ארוך ומתנפנף,
שוטים בשחור-לבן, אני נלחמת בעולם, אני נלחמת בעצמי, אני כובשת
את העולם, אני מלכת רוק'נ'רול.
הגעתי למצב כזה שאני מתחילה לשיר עם הרדיו גם אם הם שמים שירים
שאני לא סובלת. אני אוהבת נורא לשיר, אבל אני לא חושבת שאני
שרה טוב במיוחד. לפעמים אני מתעוררת בבוקר ויש שיר שתקוע לי
בראש. הוא יכול להסתובב שם כל היום אם לא יידבק אלי משהו חדש.
יש ימים שאני מרגישה כאילו אני חייבת לשיר ולהשתחרר מהמועקה
הזו שתקועה לי בגרון, אבל יש יותר מדי אנשים מסביב מכדי שאני
ארגיש בנוח.
לפעמים אני שרה לעצמי, לעידוד. בחורף הייתי מתעצבנת, כי
הצרידות בגרון גרמה לי להישמע רע, מה שרק החמיר את הדכדוך שלי.
אמצעי לשיפור מצב הרוח שקלקל לי אותו.
אבל לא הייתי נמנעת בפעם הבאה, רציתי לשיר. חשבתי שאם אני
אתאמץ מספיק עוד ייצא לי משהו טוב ובסוף אני אוכל לחייך.
לפעמים הצלחתי, לפעמים לא.
הרבה פעמים כשהתייאשתי או הייתי עייפה מדי ביקשתי מאחותי שתשיר
בשבילי. אלה הרגעים הטובים שלי עם אחותי, כשאנחנו מדברות,
שיחות של אחות לאחות. חמימות משפחתית שקשה לי לשחזר עם ההורים
שלי. אין הרגשה כזו ביני לבין חברותי, זה משהו מיוחד ששמור
לשתינו. הילדות המאוחרת שלי, כשבעיקר שנאתי אותה, פחדתי ממנה
ודאגתי לה, נראית לי עכשיו כמו תקופה רעה ורחוקה. "אניה, בא לך
לשיר משהו? בואי נשיר..."

מוזיקה היא אחד מטעמי החיים בעיני, אוויר לנשימה. אסור למנוע
אותה ממני. אני ארד מהפסים.