ולפעמים עצוב לי נורא ואני מרגישה כאילו הלב שלי נקרע מבפנים
לאלפי חתיכות קטנטנות, כמו קונפטי צבעוני
שמישהו זורק מראש מגדל גבוה ואף אחד לא נמצא למטה
בשביל לתפוס, אפילו לא אתה.
בכלל, נדמה לי כאילו אתה הפסקת כבר
לעמוד בלמטה של המגדלים שלי ולחכות לי עד מתי שאני אפול
בשביל לפרוש זוג ידיים גבוה גבוה
ולתפוס ולחבק ולא לעזוב אותי אף פעם בחיים.
אני לא יודעת אפילו למה, ממה שהבנתי מלחשושי הדברים שלך
זה סתם, בגלל שלא מתאים.
הכל מתאים כשזה קשור אליך,
אבל אתה לא מבין יותר שום דבר.
אם הייתי יכולה
הייתי תוקעת לעצמי את הקונפטי באוזניים
בשביל לא לשמוע אף אחת מהמילים הפוגעות האלה שלך
ולא מוציאה אותו אפילו כשהוא יחדור לי לתוך הראש והלב
והבטן ואתמלא בו ולא יישאר בי אפילו דבר אחד של עצמי,
רק המון המון צבע. |
