אתמול זו הבטן. היום ראש ואף.
מחר, מי יודע. שלשום הזנב.
מרגיש כה היטב את קיומי הפשוט
רוצה לברוח מגופי ולצאת ולעוף.
כמו בימים הקשים בצבא,
רעב כה חזק תוקף שוב אותך.
ורוצה לאכול, להרגיש זאת בפה.
מין צורך אוראלי מוזר שכזה.
וכל פסיכולוג זב חוטם יאמר
לך תתאשפז או קח כדור ונגמר.
ולי רק רצון לחזור לפשוט
לעצים ירוקים, לחוף ים ולשוט.
לשכב על החול, לחפור ארמונות.
להביט בציפור לבנה שעפה רחוק.
אך סגור ומסוגר בתוך זה הגוף.
תודה, אלוהים, שיפה הוא הכלוב.