"הוא מסתכל בה כל הזמן..."

כבר נשמע רומנטי... אז היו היו פעם נערה ונער, שלמדו בתיכון
גדול מדי. הוא, היא... מה זה משנה!? אז היא הסתכלה עליו כל
הזמן... יום יום בהפסקות בתיכון. למרות הגודל העצום של המקום,
ובאמת, תיכון גדול מדי, בכל הפסקה היא הייתה שם מסתכלת עליו
במבטים חתופים. היא הכירה את כל החברים שלו, עוד מתקופת החטיבה
הזוהרת אבל אותו היא אף פעם לא ראתה. היה בו משהו. לא סתם משהו
כמו שתמיד יוצר עניין. היה בו משהו מעבר ליצירת עניין, הוא סחף
אחריו, הוא היה ממש מהפנט, הטיל את כישוף האהבה הסודי הזה ללא
כותרת, אפילו בלי שם. וככה, היא ישבה כל הפסקה, מכושפת לעיניים
האלה שתודה לאל גם בימים שטופי שמש לא כוסו במשקפיים.
וככה עברו הימים, חלפו ההפסקות... היא כבר שקעה עמוק מדי בחול
הטובעני שקוראים לו הדלקות.
ואז, היום האחרון ללימודים, האגדה שלנו מגיע לשלב מכריע, כי
הוא, מסיים י"ב ויותר בהפסקות לעולם לא יופיע. היא שקלה מה
לעשות וכרגיל. החליטה את ההחלתה ה"לא נכונה"? השתפנה... ונכנסה
לשירותים באותו תיכון אפור בשביל לנגב את הדמעות. איך זה שתמיד
על כל הדלת של השירותים בבית הספר כמה קונפות תמיד חייבות
לרשום כמה דברים מטופשים? התעצבנה והלכה הביתה... אחרי כמה
ימים של דיכאונות בבית, ובכי לכל החברות והחברים האפשריים,
הגיע "המושיע", החבר ההוא שתמיד מציל במצבים עגומים, הוא הוציא
אותה מהבית לאיזה מצעד גדול שהיה ברחוב. היא השתחררה מהבאסה
לכמה רגעים, ככה זה נראה לפחות מבחוץ. ושם, במקום הכי לא צפוי
בעולם, ראתה אותו, את בכיר ליבה, עומד לו על איזה עגלה כבפיו
של בחור אחר לשונו נעוצה.
ומה מוסר ההשכל ילדים? שיש משפטים שכדאי לשים לב כשהם כתובים
בשירותים- "המסריחים לבנות, המדהימים לבנים"

ותודה לקונפה שרשמה את זה בשירותים של התיכון. ואני מודעת לזה
שאין שום ערך ספרותי/ חידוש.... אז מה ?! מותר לי!