בילדותי,
ניסיתי להכין לי עינבר.
שעות רבות נהגתי לכרוע
ליד עצי האורן הנישאים שפארו
את חצר ביתי,
קולף ופוצע בסכין
או באבן,
מגיר את השרף הצהוב,
האיטי והדביק.
לשתי בו צורות
העברתיו באש
ברוח
במים.
לפעמים היה נותר שקוף וצמיגי,
לפעמים אטום, כהה ומתפורר,
מעולם לא דמה לעינבר
לו כיספתי.
היה רצוני הגדול ביותר מתגמד אל מול הטבע.

שנים לאחר מכן באה,
עטורה באדום ובזהב,
וחרצה בי בסכינה את סימניה - שלה
אולי תרה אף היא אחר העינבר.
אחריה באה אחרת,
אחריה אחרות.
האורנים בחצרי, זמן רב גדמים הם
משמשים כמדפים לאדניות הגרניום,
ולי קליפות כבר אין
ופוחת הבשר שאינו קרוע וזב
ואת אבן-החן שלי טרם מצאתי