שמש בוקר חזקה נכנסה מהחלונות הצרים של החדר שלנו, ואני מרגיש
פתאום, שאני מזיע כמו חזיר.
משונה איך אתה יכול לישון בכיף שלך בצינת לילה מתונה נעימה
ואתה לא מתעורר עם ההתחממות הקלה, אתה מתעורר בשלולית.
תמיד פחדתי שזה יקרה לי עם מישהי שאני אוהב, שנתעורר מחובקים
ואני כולי אהיה מיוזע, וגם אם היא תגיד שזה לא מפריע לה, אני
ישר אלך להתקלח, ואחרי שגם היא תיכנס להתקלח, אני גם אזרוק את
הסדינים לסל כביסה.  
אני חושב שאם המישהי הזו היא באמת מיוחדת, כמו זאת שאני מחפש,
עם אופי ויוזמה ורגישות, היא תיכנס למקלחת ישר שאני שם, ואז
אני לא ארגיש בכלל מסריח או מאכזב או אחשוב בכלל אלא רק אשמח
שהיא באה, ושאני התעוררתי איתה.
בבוקר הזה אני הזדקפתי מעל המזרון שלי על הריצפה וראיתי את שני
חברי עדיין ישנים, בשלבים שונים של הזזת השמיכה מעליהם מתוך
שינה עד שתצנח כולה על הריצפה.
ברגעים כאלה, כשאני מרגיש שונה ולא במובן הטוב, מרגיע אותי
לראות שגם אחרים באותו הברוך, אני מסתכל על הפנים של פו, ויש
לו אגל זיעה על המצח. אבל הוא לא מתעורר ולא נושם ולא כלום.
אבל זה חלק מהווית פו הדב שלו. השם שלו הוא בכלל חנוך אבל אני
קורא לו פו הדב בגלל ההתנהלות הטבעית שלו, השקט עד אדישות שלו,
והטוב לב הבסיסי שלו. בכל הפרמטרים, אגב, פרט לטוב לב בסיסי
אולי, אני לא פוגע בכלל.
התנהלות טבעית זה לא משהו שבא בקלות לאנשים שפיתחו מצמוצים
בשתי העיניים, והתגברו על גמגום לפני לא-הרבה שנים. פעם ההורים
שלי רצו שאקח כדורים נגד המצמוצים, ככה הם קראו לזה, אבל על
העטיפה היה כתוב שאלה כדורים להורדת מתח, ואיך שקראתי את זה
ישר נהייתי יותר עצבני, כי תמיד ידעתי שאני מתוח יותר מרוב
האנשים השפויים, "רוב האנשים השפויים" הוא ביטוי שאני חוזר
עליו הרבה, הוא גורם לי להרגיש שיש לי סיכוי טוב לחצות את הקו
בין שפיות לשיגעון מוחלט, ואיתו צ'ופר אדיר, חוסר אחריות מוחלט
על קבלת החלטות, ועתיד בזבל. גן עדן.
אולי בלי המשקולות של הציפיות על הכתפיים שלי אמריא למעלה. אני
רוצה להיות מלאך. טהור וחכם ונקי ומנותק מכל הלכלוך שלמטה
ומתעסק רק בדברים יפים. אני חושב שאני גם יכול להסתדר בלי
המגע. לא רק המין גם חיבוקים. למרות שלפעמים אני צריך חיבוק כל
כך חזק, שבית החזה מתחיל לכאוב לי, כמו כל הילדים שרצו יותר
חיבוקים כשהיו קטנים. לפעמים אני רוצה פשוט לקרוס על אנשים
ושהם יתפסו אותי, להוציא חיבוק באמתלת שווא.
אני זוכר שאמא שלי סיפרה לי ולאחותי שכשהיינו קטנים, היא הייתה
מניחה אותנו על הבטן שלה, ומתעסקת בענייניה, קוראת או תופרת או
מה שלא יהיה, ואנחנו היינו נרדמים לה על הבטן. פעם חשבתי שזה
נורא יפה, להירדם ככה, בחמימות הגוף, מקצב הלב הפועם האחר.
היום אני חושב שגם היו יותר מדי פעמים שלא רציתי להירדם
ושהרמתי את הראש וראיתי מגזין פרוש מול העיניים במקום פנים
וחיוך, עד שויתרתי וצנחתי לשינה.
גם אחרי שלקחתי כדור הרגעה בפעם הראשונה צנחתי לשינה, אפילה
ואופפת ובלתי טבעית.
קמתי מפוחד, וזרקתי את כל הכדורים. אמרתי להורים שלי שהכדורים
הופכים אותי איטי ומנומנם, ואני לא בן אדם איטי ומנומנם, אלא
בנאדם חד ומתוח,והם עזבו אותי לנפשי לעת עתה, אבל אני גם
פחדתי. פחדתי להתרגל לקחת כדור ולשייט ביום שלי, כמו פו. אני
כ"כ התרגלתי לחתור לאורך כל היום שלי, מאמין שזה מחזק לי את
שרירי המוח ואולי זה נכון, כי אני כבר לא צריך לחשוב כדי להיות
שנון, או כדי לדעת דברים. כבר שלושה שבועות אני בהודו וכמעט לא
הייתי צריך לחשוב בכלל כבר שבוע.
זה לא שאני חדל אישים או משהו, אבל מחשבה בהודו זה משהו שונה
לגמרי ממחשבה בארץ. בארץ, מחשבה בשבילי זה מצב שבו אני נתקל
בדפנות המוח שלי, מועד, נחבל ומקלל, ובהודו...  בהודו הרבה
יותר מרווח, כמעט ריק.
פו אמר לי אתמול לרוקן את הראש בזמן שאנחנו מעשנים באנג.
אני שאלתי אותו "איך?" ואז קלטתי שרק בנאדם מהסוג שלי יכול
לשאול שאלה כזו.
הוא חשב רגע, ואמר לי לנסות להתרכז בשיר, לדמיין את המילים
שלו.
הדיסק שהתנגן היה "נגיעות" של ברי סחרוף, ובאמת עלו לי דימויים
יפים מאד, ואחד מהם שלא היה קשור בכלל, היה של קטנטונת רוקדת
מעין ריקוד קטן לכיווני. קטנטונת ישנה, או עשתה רושם של ישנה
כדי להקשיב לנו מדברים בלי שתצטרך לתרום הגיגים משלה, על המיטה
של אריק.
ריקוד הבטן שראיתי בראש לא היה מיני אבל בהחלט עורר עניין, שכן
האגן שלה הלך והתקרב לפנים שלי.
הסתכלתי אל פו ואריק, לראות אם עוד מישהו רואה את מה שאני
רואה, אבל שניהם היו במצב הזה, בין מחשבות ג'ראס לבין התנהלות
רגילה, אז התחלתי לתעד את עצמי דרכם, למרות שידעתי שכמו בפעם
הקודמת שתפסתי ראש, אני אזכור הכל למחרת.
אמרתי שאני מסתכל על עצמי מהצד, לא מבין איזה גוף בי מקבל את
ההחלטות, כאילו זה נראה לי שכל החיים שלי אני לא חושב מה יעשה
לי טוב, אלא מנסה לנחש. כאילו אני לא מכיר את עצמי בכלל, לא
באמת, ואני עוד מהטיפוסים האלה שקודחים ללא הכרה, ילדות
וטראומות ובחורות, טוחן הכל דק-דק ולא מאבד פירור אחד.
אני מוריד ראש בשקט ואריק אחרי, והשפתיים של שנינו לבנות
ושנינו מחייכים.
"עישנו שעווה" אריק אומר, והמבט של שנינו עובר לאיטו אל הנר
שאיתו הדלקנו את הבאנג, והוא נראה קטן משהיה קודם, כנראה כי
יתרתו נמצאת על תחתית הבאנג ועל דפנות הריאות שלנו.
"אנחנו הולכים למות" אני אומר בחיוך, כמעט בתקווה.
"אני מרגיש את השעווה בגרון" אריק אומר, מגובה ע"י תחושות
החומר, שמעתי את כל תחושות הגוף כמו למשל אם אתה שותה מים אתה
מרגיש אותם מחליקים עד הבטן ושם מבעבעים, כמו מפל קטן בשיפולי
הבטן שלך.
אני לא מרגיש שעווה בגרון אבל אני כבר מתכנן קדימה ואני יודע
שאם אני ארגיש אותה בגרון, השעווה נכנסת לי למחזור הדם ואני
הולך להיות גמור, כן? אני הולך לקום בשארית הכוחות ואני הולך
לתקוע אותו לקטנטונת. הוא בטח בכלל לא יעמוד בגלל החומר ואם
אני לא אמות תהיה לי פדיחה שיהיה קשה לטייח ב"הייתי משועמם" או
"חשבתי שאת מישהי אחרת" כי היא יודעת, וכולם יודעים, ואני מודע
עד כאב, שלא מצאתי מישהי לדחוף לה פה עדיין.
לא אכפת לי, אני רק יודע שאם אני אקרוס ואמות כשאני יודע שלא
נכנסתי לסדק החם, הרטוב הזה מהפחדים של מה יחשבו, אני לא אסלח
לעצמי ואני בטוח שאם אני אמות, ישלחו אותי לגיהנום של אלה שלא
סלחו לעצמם וכולם שם יהיו שמוקים ותקועים בעצמם, אימהות שכולות
ואנשים קשים ולא טבעיים, שיחשבו מאה פעם לפני שיגידו משהו.
גם אני קצת תקוע וחושב כמה פעמים לפני שאני מדבר אבל לי יש
תקווה כי אני מנסה להשתנות.
קטנטונת אמרה לי פעם שאני לא באמת אוהב את עצמי כי אני כל הזמן
מנסה להשתנות. אני די אוהב את התכונות שלי, את התכונות, את
הדיבור, הידע, אבל לפעמים אני לא סובל את עצמי.
אני יודע שגם אם אנסה לאהוב את עצמי באמת אז אני ארגיש שזה
למען המטרה, כדי להשתנות, זה כמו שאני מנסה להתייחס לבחורה יפה
מאד כרגיל ולא להילחץ מהנוכחות שלה, כאילו מה שיקרה יקרה. אבל
גם כשאני עושה את זה אני יודע שאני עושה את זה בסופו של דבר
כדי להגדיל הסיכויים איתה ואז אני טבעי איתה רוב הזמן, אבל
לפעמים אני תופס את עצמי במחשבות, בבלבולים,באי זרימה.
"הולכים להוציא אותנו אדיוטים, אתה יודע" אני אומר ביותר מחצי
חיוך לאריק. "הולכים להגיד שהיינו כ"כ מסוממים שניסינו לעשן כל
דבר, חולצות, חתולים, נרות, וככה מתנו מהרעלת שעווה".
"אני חושב על הכותרת "טיול חייהם" אריק הוסיף.
פו חייך את החיוך שלו, הרגוע, של "אתם מדברים שטויות אבל
תמשיכו".
"תהיה בטוח שליאור לא יבוא להלוויה שלנו" ליאור הוא החבר שנשאר
בארץ עם האהבה הראשונה שלו. הוא בן 22 וחצי ובחצי השנה האחרונה
דילג על יציאות איתנו כי "הוא לא ראה את גלית יותר משבוע". הוא
לא חסר.
אתה הולך להתעורר עם שתי גופות בבוקר, חנוך ו-what to do ?
תתקשר לחיליק מהחילוץ וישלחו ארונות, ואריק" הקול שלי רועד
קצת, "תהיה בטוח שאמא שלי הולכת להאשים את אמא שלך בכל עניין
הסמים, הויכוח שם ייראה כמו צ'רלס ברונסון נגד בילי קריסטל,
אני אומר לך".
"אני מרגיש את הורידים שלי מתמלאים חלב" אריק מתחיל לשרוט את
הזרועות שלו, והורידים שלו באמת נראים לבנים, והוא רוצה לשכב
במיטה שלו אבל אי אפשר כי קטנטונת ישנה שם.
"קומי נו, תקומי חמודה" אני ואריק מנסים בדברי נועם ונגיעות
עדינות להעיר אותה, והיא מתפנקת עלינו.
אני לפעמים מרגיש שאני חסר רגש עד להדהים ברגעים כאלה, אני
הייתי מסוגל להפוך אותה ולטלטל אותה עד שהיא לא הייתה עוזבת את
החדר, היא הייתה מסתלקת ממנו.
אריק מתחיל לדגדג אותה והיא מצטחקקת כאילו אחיה הגדול מדגדג
אותה. אריק בטח דגדג ככה גם את אחותו הקטנה אז זה בא לו
בטבעיות. אני לפעמים שואל בחורות שמלטפות ילדים הודיים קטנים
וזורמות איתן אם יש להן אחים קטנים, ואם לא, אני מתבאס.
ילדים וכלבים מפחידים אותי כי הם יכולים לחשוף את הכיסוי שלי.
הם ישר מרגישים פאקים בשפת הגוף וחוסר טבעיות ואני יודע את זה,
ומרגיש כמו רובוט לידם, נעשה סטיפי לגמרי.
היא קמה ואני מלווה אותה עד הדלת, רואה שהיא לא תמעד לי והיא
אפילו לא מסתובבת. זין אם היא הייתה מלווה אותי לחדר אם אני
הייתי מסטול מהתחת כמוה.
זה לא קשור לבנים ולבנות זה קשור לבני אדם, ובחורה שהייתה עושה
את זה, לא שואלת פשוט עושה את זה, בשיא הטבעיות, כאילו זה מובן
מאליו, הייתה קונה אותי.
כשאני חוזר, 30 שניות אחרי, אריק כבר מכורבל בתנוחת עובר במיטה
שלו, מוכן לחזור להתחלה.
פו שוכב פרוש על המיטה, נינוח, וישן לגמרי.
אני יושב בישיבה מזרחית, מאריך את הסוטול, חושב על חברה שלי
לשעבר ואיך הייתי תוקע אותה אם הייתה כאן ואני לא מרגיש זיקפה
אבל מרגיש נמלים באיבר המין.
אני שם את הראש על הכרית ועוצם עיניים, מרגיש את השינה הגדולה
מתקרבת בצעדי ענק, אני משפיל מבט והורידים שלי לבנים ונפוחים,
אני רוצה שאחרי שאמות, ישאירו אותי  מחוץ לקבר וישחילו פתיל
בורידים שלי וידליקו אותי והחלב יימס אבל לא כמו ב"אינדיאנה
ג'ונס והמקדש הארור" כשפתחו את ארון הקודש והפרצופים של כולם
נמסו אלא שאמס באופן יפה, וטבעי, ואתפוגג.
וכולם ידברו באופן תרבותי, ואמא שלי תמצא שפה משותפת עם אמא של
אריק, ופו לא יחזור מהטיול, וליאור יעשה מה שהוא רוצה.
קו המחשבה שלי נקטע ע"י נפיחה שפו משחרר מתוך שינה,
הוא תמיד מתעורר מהפלוצים של עצמו, זה מצחיק נורא.
"מה, למה הערתם אותי?" הוא ממלמל מתוך שינה, ואיר מקלל חרש
במיטה.
אני קובר את עצמי בכרית, חושב על הקליפ של "wrapped around
your finger"  של הפוליס, כשסטינג הציע ככה באמת נישואים לאשתו
בין שורות-שורות של נרות וחושב איזה דרך יפה זו להתחיל משהו,
או לסיים.