זה פשוט נשפך...
האותיות מתחברות למלים...
והמלים למשפטים...
ואני לא חושבת...
ופתאום אני מרימה את הראש...
ומגלה דברים שלא הייתי מודעת להם...
הכתיבה הזו...
פתאום מחשבות שלא ידעתי שחשבתי מופיעות על הנייר...
באיזשהו מקום ככה אני לומדת להכיר את עצמי...
זה קצת מפחיד אפילו, הייתי אומרת...
אני לא בטוחה שככה אני רוצה להיות...
אבל כנראה שזו פשוט אני...
זה מוזר, לגלות כמה אדם איננו מכיר את עצמו...
ואני תוהה...
זה נורמאלי?
זה בסדר?
שככה הכתיבה זורמת, והרעיון מתגלה רק בדיעבד?
ואין לי מושג.
ולמי בכלל איכפת מה נורמאלי.
ומי יקבע לי בכלל מה נורמאלי.
כל החיים שלנו קצת מעוותים...
לא?
אז כנראה שטחרי הכל כן, זה בסדר.
הגיוני, לא?

אז זה מה שיצא?
חבל.