השקט שלו שליו אך רב עוצמה. הוא כאילו לא נמצא כאן, שרוי בעולם
אחר. אבל נוכחותו הארצית בולטת - גוף גדול ורפוי מונח על מושב
האוטובוס. כפות ידיו מסודרות על הברכיים המשוכלות. כפות ידיים
גדולות, טובות, עיניים שחורות, עמוקות, מלאות מבע אך שקטות.
שקט שלא מעורר אי נוחות, להיפך, שקט עמוק המשרה רוגע, שאפשר
לצלול לתוכו, ולהרגיש איך הגוף מאבד את המסה. השקט מקבל נפח
ממשי; עוטף ברכות, מלטף. בראש לא חולפות מחשבות, הלב פועם
בדיוק שוייצרי, הנוף נפרס בעד זגוגית החלון, כאילו מישהו  מורח
אותו עם בסכין חמאה.
האורות הם הדבר היפה ביותר שיש לעיר. צבוהבים אדומים ולבנים
האורות. נקודות בגדלים שונים זרועות בתוך החושך. מעבר לחלון
נפרס שדה של להבות נרות נשמה.
ענפי העצים בשולי הכביש ליטפו קלות את השמשות. הוא סובב את
ראשו לעבר החלון, עיניו השחורות פגשו את שלי.

מתוך השתיקה בנינו גשר רופף של מילים מגששות. תחילה מילים
אילמות, מנומסות. אחר כך משפטים ארוכים יותר, חדים
בפונקציונליות שלהם. מילים מדוייקות, שיחה תכליתית שחיללה את
השקט שלו.
הוא סיפר על הצו שקיבל לחודש הבא, שיחוזור שלושה ימים לפני סוף
הבחינות. ואני הבטחתי לו את את סיכומי השיעור שלי. הוא ישמח אם
אם אעזור לו, אמר. בקצוות השפתיים שלו הצטיירו צלליות רכות של
חיוך. בלוריתו הכסופה זהרה באור לבן בוהק, מלאכי.
המגבים החלו לנוע על השמשה הקדמית, טיפה בודדה זלגה על החלון
לידי, ומאחוריה - חלל שחור אינסופי. שקענו בשקט עמוק, קרובים
רחוקים, לומדים זה את זה מתוך השתיקה יותר מכפי שהצלחנו במילות
החולין, גשר קטוע שיסודותיו ננטעו אך עדיין לא ברור לאן הוא
מוביל.
אור ניאון באוטובוס וחושך בחוץ. טיפות מים מתרסקות בזכוכית,
המכוניות מתיזות מי שלוליות. הנעליים שלו, נקיות, נחות במרחק
קצר אך בלתי עביר משלי - המכוסות בוץ. אצבעותיו הארוכות,
הלבנות מונחות על הברכיים, צפרוניו גזוזות בקפידה. כפות
גדולות, אבל לא בשרניות, אצבעות ארוכות אבל לא רזות. השקט נוח.
צל בזוית שפתיו מחמם. כיבו את האור. רק חושך בחוץ ובפנים.
רסיסי גשם על החלון, בועות מים קטנות ששלמותן העגולה נהרסת
כשעוד טיפות חדשות מתדפקות על אותו המקום. עתה, הוא בלתי נראה
אבל גם מבלי לגעת, אפשר לחוש בנוכחותו.
ירדתי, והוא נשאר. ריח בנזין מהול באוויר טרי נשאף לראותי.
החלון ממסגר את פניו. השמשה מלוכלכת, מכוסה טיפות מים, אבל
העיניים נשארות שחורות, וגם צל גומות השפתים. הוא מניף את ידו
ברכות, אצבעות ארוכות, כפות ידיים גדולות וטובות. שיער דק -
חוטי כסף בורקים. מותיר אחריו גשר תלוי של זכרונות המילים
המגושמות, האוטובוס מתניע ומחליק בדרכו. כמו הנוף מבעד לחלון -
הוא שט מחיי ולעולם לא ישוב.

היה קר, אבל לא ירד גשם. גופו עוטה חרמונית ומכנסיים מרופדות.
הבוץ התערבב עם הדם, ושניהם יחד נספגו דרך כל שכבות בגדיו.
העפר חלחל את מתחת לציפורניו הקצוצות. האוויר היבש עקץ את כפות
הידיים הלבנות, הקפואות. הרוח שרטה את הפנים. רגבי אדמה חומה
ורכה גדשו את שולי הבור, ואחר כך הוחזרו למקום ממנו נעקרו,
עוטפות את גופו בשתיקת נצח.
ההודעה פורסמה שלושה ימים לפני סוף הסמסטר, על הלוח בקמפוס.
מילים אילמות יחקקו בשיש.