אתמול, אחרי אינסוף נסיונות סופסוף הצלחתי לעשות בית מהניילון
של הקופסת סיגריות.
והוא היה מושלם. ישר מכל הפינות, שקוף ומחייך.

אתמול פגשתי אותה, שוב.
הייתי בבולדוג עם ליאור ואמיר, היא ישבה שלושה שולחנות ו-6
פרצופים מאיתנו. היא לא ראתה אותי. היא אף פעם לא רואה אותי,
גם לא שומעת.

נתתי למלצר פתק קטן וחנכתי קופסה חדשה של קאמל מדיום.

עישנתי, שתיתי, בהיתי בה.
פתאום שמעתי את השם שלי ברמקולים. עליתי לבמה, השתעלתי, לא
חושב שהיא ישר ידעה שזה אני.

המוסיקה התחילה והטקסט כבר היה על הטלויזיה מולי.
שרתי את 'בספסל ההוא מול האגם' של משינה.
זייפתי בצורה נוראית, התחלתי לשיר לפני שהטקסט הואר, הייתי
גרוע.

כשנגמר השיר וחזרתי להתיישב היא ניגשה אלי.
'נסיון מקורי, נכשלת, נסה שוב'

שתקתי. הדלקתי סיגריה והתחלתי לשחק עם הניילון של הקופסה.