היה חושך בחדרה של רונה. היא ישבה על מיטתה, בוהה בתקרה,
וממלמת לעצמה "מה שווה האהבה, כשאין אף אחד שיאהב אותך?".
רונה ממשיכה לחשוב לעצמה, ושוקעת במחשבות עמוקות, ולאט לאט
נרדמת על מיטתה. למחרת בבוקר התעוררה רונה. היא קמה במהרה
להתכונן לבית הספר, אך לפתע נשמע צילצול טלפון מסתורי. זה היה
אביה שביקש ממנה להישאר בביתה ולא ללכת לבית הספר. רונה הייתה
ילדה יחידה במשפחתה ואמא התגוררה בארה"ב לצורך עבודה.
רונה לא הבינה למה אביה ביקש ממנה להישאר בביתה כשבדיוק לפני
כמה ימים שהחסירה מבית הספר אביה צעק עליה. רונה נזכרה בנזיפות
אביה ושוב חשבה לעצמה "פעם היה לנו קשר כל כך טוב. מדוע זה
פסק? למה הוא כועס עליי פתאום? למה הוא לא אוהב אותי?".
רונה נשארה בביתה. היא זכרה את דבר מגדת העתידות "אסון יקרה
בקרוב"... רונה נבהלה, וניסתה להוציא את המחשבות הרעות מראשה-
אך לא הצליחה. כעבור מספר דקות, נשמע שוב צילצול הטלפון
הגורלי. רונה שמעה קול איש מבוגר אומר לה שאביה איננו עוד חי.
רונה הייתה נערה צעירה שחייה היו פתוחים לפניה. היא פחדה כל
כך. היא לא הבינה איך כולם נטשו אותה כך.
רונה נכנסה לחדרה, פתחה את מגירת הגרביים שלה ולפתע ראתה
מעטפה. מעטפה זהובה כצבע ראשה. היא פתחה לאט לאט את המעטפה,
לפתע ראתה כרטיס מאביה, שבו הוא כתב לה מכתב:
"רונה ביתי האהובה, הייתי חייב להסביר לך, בדרך אולי מוזרה כמה
אני אוהב אותך. אני משאיר לך מיליארד נשיקות וחיבוקים ממני, כך
שבכל פעם שיהיה לך עצוב או שתרגישי בודדה תוכלי לפתוח את
המעטפה ולהבין כמה אני ואימך אוהבים אותך". דמעה זלגה על הלחי
של רונה.
פתאום רונה התעוררה מסיוטה, כשכל גופה רטוב מזיעה. רונה התנשפה
והייתה בהלם. היא הבינה שכל זה היה חלום. היא הלכה לחדר אביה
וראתה אותו ישן.
רונה הבינה שבזכות חלום זה, אכן אוהבים אותה, ואכן האהבה
חשובה.
רונה העלתה חיוך על פניה, הלכה לחדרה, נשכבה על מיטתה,
ונרדמה... לנצח.